גם ב”נטפליקס” ידעו כנראה משהו על הקדמת הבחירות ל-2019 ולכן העניקו לצופים הפתעה בדמות פרק חדש בסדרה “מראה שחורה” – פרק מיוחד, אינטראקטיבי ומהפכני בעולם הטלוויזיה, פרק בו הצופה “בוחר את מהלך העלילה”. נכון, ענקית הסטרימינג ביצעה ניסיונות בעבר “בצפייה אינטראקטיבית”, אך הם לא כוונו לקהל בוגר או קודמו בפרופיל כה גבוה.
“נטפליקס” מתכוונים להעלות את העונה החמישית של “מראה שחורה” כבר בחודשים הקרובים, אולם דף נחיתה לפרק Black Mirror: Bandersnatch צץ בהפתעה בממשק של “נטפליקס” וטריילר עלה יום בלבד לפני בכורת הפרק ב 28 בדצמבר. במובנים רבים, “נטפליקס” והיוצר\כותב של “מראה שחורה”, צ’ארלי ברוקר, ניסו להפוך את “בנדרסנאץ'” למעין “קו פרשת מים” בערוץ הסטרימינג בפרט ובמדיום הטלוויזיוני בכלל. אף האם הניסוי הצליח? ובכן, התשובה מורכבת.
בלי להיכנס ליותר מדי ספוילרים, עלילת “באנדרסנאץ'” מתרחשת בשנת 1984 באנגליה ועוסקת במתכנת משחקי מחשב צעיר בשם סטפן באטלר (פיון וייטהד, תומי השתקן מ”דאנקירק”) אשר מפתח משחק קווסט מהפכני בשם “באנדרסנאץ'” המבוסס על ספר באותו שם בסגנון “בחר את ההרפתקה שלך”. סטפן פונה לחברת משחקים בשם “טאקרסופט” על מנת לעזור לו לפתח את המשחק וזוכה לעזרתו של מפתח משחקים אגדי בשם קולין ריטמן (ויל פולטר, “דטרויוט”). פיתוח המשחק יוצר עומס נפשי על סטפן והוא נאלץ לקבל החלטות קשות. או שמה הן לא כל כך קשות והבחירה אינה שלו?
כבר בהתחלה ברור לצופה כי ברוקר מנסה לזרוק לצופה האינטליגנטי לא מעט רמזים ורפרנסים אודות המשמעויות של הפרק – השם “באנדרסנאץ'” לקוח מכתבי הנונסנס של לואיס קרול, העוסקים בעולם שלא פועל לפי החוקים המקובלים, כמו גם הופעתם של ארנב ומראה במהלך העלילה שמקשרים לנפילה אל “מחילת הארנב” ו”עולם המראה” מהסיפורים המפורסמים יותר של קרול.
הבחירה בשנה 1984 גם היא אינה מקרית והיא מרמזת על “1984”, הדיסטופיה הקלאסית של ג’ורג’ אורוול, הרומזת על חיים תחת פיקוח צמוד. בנוסף, במהלך הפרק מופיע באופן ברור פוסטר של הספר “UBIK”, אחד מספריו המוקדמים והמפורסמים של פיליפ ק. דיק, העוסק בטשטוש בין המציאות לחלום (נושא חוזר בספריו של דיק, עליו כתבתי בסקירה הזו).
מעניין לגלות כי במציאות אכן היה משחק בשם זה שהיה אמור לצאת בשנת 1984, אך במקום זאת גרם לפשיטת רגל של חברת המשחקים הבריטית שעמדה מאחוריו והתאריך בו מתחיל הפרק הוא היום של פשיטת הרגל.
כצפוי, הפרק גם פועל בתוך “עולם מראה שחורה” ולכן יש לא מעט קריצות פנימיות למושגים וסמלים מפרקים קודמים, הבולטים בהם הם פוסטר של משחק בשם “מטאלהד”, שלקוח ישירות מהפרק הכי חלש (לדעתי) בעונה הקודמת וסמל “ענף מסתעף” שהופיע בפרק “דב לבן” מהעונה השנייה.
גם פרקים אחרים זוכים לאזכורים בשמותיהם וכן רמיזות נוספות לכך ש”הכל קשור”, כמו למשל שם חברת המחשבים היא Tuckersoft, כאשר בעונות קודמות הוזכרה לא פעם חברת TCKR שאחראית על מוצרים שדוגמים תודעה אנושית. כמובן, אי אפשר להתעלם מהעיסוק של הפרק בספרי “בחר את ההרפתקה שלך”, אותם ספרי הרפתקאות שאפשרו לקורא לבחור בין כמה קווי עלילה (בחרת X? דלג לעמוד Y), שהיו פופולריים מאוד בשנות השמונים בחו”ל (וביצעו “עליה” לישראל בתחילת שנות התשעים למיטב זכרוני).
אצלי, החלק בפרק העוסק באובססיה של סטפן עם הספר “באנדרסנאץ'” והמסתורין של הסופר שכתב אותו, ג’רום פ’ דיויס (מגולם ע”י המתכנת האקסנטרי ג’ף מינטר), הזכיר לי יותר מכל את הסדרה הבריטית “אוטופיה“, שגם היא עוסקת ביוצר (קומיקס) שיצירתו מובילה אותו לסף השיגעון ומעריציו האובססיביים מחפשים בה רמזים לסוד גדול.
כפי שציינתי, הביקורת שלי על “באנדרסנאץ'” היא מורכבת: מבחינה טכנית אין ספק שנטפליקס ומתכנתיה יצרו כאן מוצר מדהים ושובר שוויון – הממשק של “הבחירה” לא מפריע לחוויית הצפייה ויותר מכך, הוא “זורם” חלק לחלוטין ולא נתקע בשום שלב, כאשר מתברר כי בכל שלב הבחירות נאגרות מראש בו זמנית כדי לאפשר את המעבר החלק. מהבחינה הזו מצאתי את עצמי מתפעל בכל פעם מחדש.
תחילת הפרק מאפשרת לצופה לתרגל מספר החלטות לא קריטיות, כאשר בהמשך כל החלטה תשפיע יותר ויותר על הכיוון שאליו ילך הפרק. בלי לקלקל יותר מדי, אפשר לגלות כי הפרק מאפשר כטריליון (!!!) אפשרויות בחירה, כאשר חלק קטן מהבחירות יובילו אל “סוף זהב” מוסתר היטב (חלק מהצופים כבר עמלו ופענחו את תרשים הזרימה של הפרק והסקרנים יכולים לראות אותו כאן).
אם הצופה לא בוחר כלל, הפרק ימשיך לפי מסלול עלילה “פשוט” שנקבע מראש ע”י היוצר ברוקר. אותה “עלילה פשוטה” מקציבה לצופה כשעה וחצי של צפייה, כאשר בפועל יש מעל לחמש (!!!) שעות של חומר מצולם לפרק זה, על כל הסתעפויותיו. אני השתעשעתי מספר פעמים עם החלטה שהובילה אותי ל”מבוי סתום” ואף חזרתי על כך מספר פעמים כדי לבדוק מה קורה. נסו גם אתם.
אולם, “באנדרסנאץ'” נופל דווקא בבנאליות של התסריט. כן, צ’ארלי ברוקר חוזר לעסוק בנושא המרכזי של “מראה שחורה” – הטכנולוגיה המתפתחת והשפעתה על תפיסת המציאות שלנו וההחלטות המוסריות שאנו מקבלים – כאשר הפעם, אנחנו מעומתים עם הקושיות האלו בצורה אקטיבית ואינטליגנטית כצופים אקטיביים, אך הפרק נופל בתסריט הלעוס, שלי לפחות הזכיר יותר מדי דברים שראיתי בעבר, שעסקו בטשטוש המציאות ואובדן העצמי.
מעבר לכך, הפרק מתהדר במשחק לא טוב ומוגזם מצד כל המשתתפים, בעיקר פיון וייטהד שנתפס אצלי כקריקטורה על דמות “היוצר המיוסר” בשלב מוקדם מאוד וחבל שכך. מאחר והבמאי דיוויד סלייד (30 ימים של לילה) הוא גם זה שעמד מאחורי המצלמה בפרק “מטאלהד”, אני יכול להטיל את האשמה עליו ישירות, מאחר והפרק ההוא סבל בדיוק מאותן בעיות. מעבר לכך, יש מצב שצופה “מן השורה” ימצא את ההתעסקות ב”בחירת מסלול מחדש” מתסכלת ומשעממת ויזנח את הצפייה האקטיבית, בטח אם הוא יתקע יותר מפעם אחת במבוי סתום שיוביל אותו חזרה במעגל, כפי שהפרק מאפשר בלא מעט מקרים.
ללא ספק, “באנדרסנאץ'” מספק חוויית צפייה ייחודית למיטיבי לכת בלבד ולחובבי המראה המעוותת שברוקר נהנה להציב כל פעם בפני מעריצי הסדרה, גם אם לדעתי הוא הצליח בו זמנית לפגוע ולפספס באותה ירייה.
ציון – 5 כוכבים על המהפכנות החדשנית והביצוע הטכנולוגי.
לצידם 2.5 כוכבים בלבד על תסריט ומשחק.
כידוע לכם, אין דבר שמשמח אותי יותר מפסקול מוזיקלי טוב, על אחת כמה וכמה אם הוא מורכב ממוזיקת אייטיז ו”באנדרסנאץ'” עמוס בה עד האוזניים, חלק מהשירים יופיעו וחלק לא, בהתאם לבחירה. אחד הקטעים הטובים יותר הוא קטע אינסטרומנטלי של להקת “טנג’רין דרים”, הרכב גרמני חלוצי בתחום האלקטרוניקה שפעל מסוף שנות השישים עד מותו של מייסד הלהקה לפני מס’ שנים. מרבית ההצלחה שלהם הגיעה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, והקטע הבא מופיע בפרק כליווי לסצינה פסיכדלית ואין מתאים ממנו לכך: