לפני 22 שנים (1997 למתקשים במתמטיקה) עלה לאקרנים “גברים בשחור” של בארי זוננפלד בכיכובם של וויל סמית’, אז כוכב עולה ב”סוגת” שוברי קופות מצליחים וטומי לי ג’ונס הוותיק והמוערך. נכון, לא היה מדובר ביצירת מופת קולנועית, אך כן היה מדובר בסרט פופקורן מצוין שהצטיין ברעיון חמוד, תסריט שנון ומקורי, קטעי פעולה קצביים, הומור במינון נכון ובעיקר כימיה ברורה וסוחפת בין צמד השחקנים המקוריים.
השבוע מגיע לקולנועים, אחרי שלושה סרטים בכיכובם של סמית’ ולי ג’ונס, סרט ההמשך\אתחול (תקראו לזה איך שתרצו) שנקרא “גברים בשחור: אינטרנשיונל” ובצורה מפוקפקת ביותר מצליח לאבד כל אחת ואחת מנקודות הזכות של הסרט המקורי ההוא.
נראה כי נקודת המוצא לפיץ’ שנעשה למפיקים הייתה “בואו נהפוך את המותג למתחרה של מותגים כמו משימה בלתי אפשרית\ג’ייסון בורן\ג’יימס בונד… רק עם חייזרים! מגניב, לא?”… לא. לא מגניב. הסיבה העיקרית לכך שזה לא מגניב בעליל היא התסריט שמשתמש בכל שטיק וטריק זול של סדרות הריגול הנ”ל כדי להאביס את הצופים בפיתולי עלילה אשר רק מי שלא ראה בחייו שום סרט ריגול לא יגלה, כולל הלהיטים – “מי החפרפרת בארגון הסודי שלנו?!” ו”חייבים להגיע ללוקיישן האקזוטי במרוקו”.
התסריט הקלוש והמביך של “גב”ש: אינטרנשיונל” כולל גם את רגע ה”דאוס אקס מכינה” המטופש ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות, אשר גם אותו ניחשתי וציפיתי לו במשך כשעה וחצי מתחילת הסרט, אבל לא חשבתי לרגע שיהיה כה מביך. את כל היופי הזה כתבו הצמד ארט מקרום ומאט האלווי, אשר מצד אחד חתומים על “איירון מן” הראשון הזכור לטוב, אך מצד שני אחראים גם ל”פאנישר: אזור מלחמה” וגם “רובוטריקים: האביר האחרון” אז אולי לא היה טעם לצפות ליותר מדי.
כאמור, כל זה היה נסלח אם היה לצמד הכוכבים – כריס המסוורת’ וטסה ת’ומפסון היה ולו שבריר מהכימיה שהיתה בין סמית’ לג’ונס. הדבר ההוא שעבד ב”ת’ור: ראגנרוק” פשוט לא עובר כאן. המסוורת’ הוא פשוט המסוורת’ – משעשע וקליל, אבל לא ממש סוחף.
הבעיה היא בתסריט – כדי לפנות לקהל צעיר יותר החליטו ללכת על זוג סוכנים צעירים, בעוד שמה שעבד בסרטים הקודמים היה השימוש בסוכן וותיק המגלה את רזי התפקיד לסוכן צעיר. בין המסוורת’ לת’ומפסון אין כלל הפרש גילאים, לכן יש פה תקלה מובנית באמינות. ת’ומפסון נראית מתאמצת בכוח לסגל את הגישה ההומוריסטית הדרושה לדמות שלה בסרט הזה, ללא הצלחה.
מבחינת משחק, היא החוליה החלשה בסרט, דבר שעוד יותר מצער בהתחשב בכך שהסרט מתאמץ להפוך את עצמו לנושא דגל של העצמה נשית כאשר הוא מתייחס לשילוב נשים בארגון המכונה “גברים בשחור”. מסביבם מסתובבים שחקנים כמו ליאם ניסן, אמה ת’ומפסון, רייף ספאל ורבקה פרגוסון, אך אף אחד מהם לא משאיר חותם ממשי.
חמור מכך, את תפקיד הסיידקיק המשעשע, אשר בטרילוגיה המקורית היה שמור לכלב הפאג המדבר, תופס חייזר גמדי בשם פוני, המדובב ע”י הקומיקאי קומייל ננג’יאני (דינש ב”עמק הסיליקון”) שפשוט לא מצליח להרים אפילו שורה אחת מצחיקה להנחתה. גרוע ממנו בסרט הוא רק הזקן המדבר. כן…יש דבר כזה בסרט.
האפקטים עצמם גם נראים לא משכנעים בחלק גדול מהזמן והבימוי חסר המעוף של פ. גארי גריי (מצד אחד “Straight Outta Compton” המצוין ומצד שני “מהיר ועצבני 8”) יעשה בדיוק את מה שעושה מכשיר “המנטרל” של הגברים בשחור בסרט – הוא יגרום לכך שלא תזכרו שום שוט או סצנה יוצאי דופן מהסרט, דקה בדיוק אחרי שיצאתם מהאולם.
אני מוכן להעניק לסרט הזה אולי כוכב וחצי של אסקפיזם למי שבכל זאת רוצה לחסל דלי של פופקורן וכוס קולה במשך קרוב לשעתיים.
ציון: 1.5
