רובוטריקים. חלק מקוראי האתר ואולי רובו, גדלנו עליהם בשנות ה80 והלאה. אם זה היה כי ראינו את הסדרה, קראנו את הקומיקס או אספנו את הצעצועים, ידענו במה מדובר. רובוטים מהחלל שיכולים להפוך לכלי רכב, שהגיעו לכדור הארץ אחרי מלחמה ארוכת שנים. בשני העשורים האחרונים המותג התעורר לחיים מחדש והחל תהליך של התפתחות סיפורית, עיצובית ופריצה למדיות אחרות.
בין כל אלו, הגיע השלב הברור מאילו- עיבוד קולנועי בגרסת לייב אקשן. עכשיו, לא אשקר- “רובוטריקים” הראשון בבימויו של מייקל ביי, והפקתו של סטיבן ספילברג, נחשב בעיניי לסרט מהנה וטוב. זו הייתה אבולוציה הכרחית לדמויות שמאוד אהבתי, תוך שמירה על מאפייני מקור כמו מדובבים וסיפור מרכזי. היו מי שלא אהבו את השינויים, את עודפי האפקטים הממוחשבים והפיצוצים, או אפילו את המשחק המוגזם של שאיה לבוף. אני? אני נהנתי. מהרגע הראשון שראיתי את הטריילר בפעם הראשונה ועד לפעם החמישית או השישית שראיתי את הסרט.
אך כמו כל שובר קופות הוליוודי, “רובוטריקים” לא עצר באחד (שאם חושבים על כך, על הנייר זה מצויין, כי יש המון סיפור סביב המותג) ותוך פחות מעשור (2007 והלאה) קיבלנו 4 סרטי המשך, שרף האיכות שלהם הלך וירד בצורה משמעותית. הסיפור הפך אידיוטי, האפקטים מיותרים ואפילו הדיאלוגים והמונולוגים היו מגוחכים עד מוזרים להחריד.
אחרי “האביר האחרון” (החמישי בסדרה) איבדתי לצערי כל עניין שהיה לי בחלק הקולנועי של המותג. ואז ביי החליט שהוא “נח” מרובוטריקים, ונותן לטרביס נייט, אלוף האנימציה של סטודיו “לייקה” (“קובו אגדה של סמוראי”) לביים סרט סולו, וסוג של קדימון, לאחת מדמויות הרובוטריקים היותר אנושיות, באמבלבי. אותו רובוטריק שתמיד מהווה חוליה מקשרת בין הרובוטים לבני האדם, עם החן והתמימות שלו.
כשהטריילר ל”באמבלבי” היכה ברשת, לא התרגשתי, גם אם ראיתי את העיצובים המקוריים של הרובוטים במקום את ערימות המתכת של ביי. בעיניי הדבר נראה כמו שליפה של סצנה מאחד ממשחקי המחשב של הסדרה. ג’ון סינה והיילי סטיינפלד? חביב אך לא יותר, כך חשבתי. כאמור, בעקבות ארבעת הסרטים האחרונים (ודגש עצום על החמישי) הציפיות עבור הסרט החדש פשוט לא היו קיימות.
אבל, כשישבתי בכסא בבית הקולנוע והסרט החל, קרה לי משהו. ממש בתחילת הסרט, הצופה נזרק ישירות לאקשן, אל המלחמה בסייברטרון בין הרובוטריקים הטובים, לשקרניקים הרצחניים. לא יכולתי שלא להתהפך מרוב התרגשות בכיסא, ללחוש לחבר בצד “יאאאא! תראה הינה ווילג’ק! הינה אליטה-1! סאונדוויב בקול המקורי שלו!” החוויה הייתה פשוט מדהימה. ולשמוע סוף סוף את באמבלבי מדבר (דילן אובריין) אחרי סדרה שבה הוא אילם לחלוטין, היה פשוט כיף אחד גדול. וזה כולל את הקטע שבו בי מגיע לכדור הארץ ונתקל קודם כל בצוות של הסוכן בארנס (סינה) שהיה שילוב נהדר של בריון וליצן (תבורך ג’ון סינה. אתה אוצר).
משם… הסרט החל בצלילה חופשית אל תחתית הרף, וזה מצחיק כי צ’רלי (סטיינפלד), הדמות האנושית המרכזית בסרט, הייתה צוללנית ספורטאית מצטיינת. אחרי שאיבדה את אביה ונאלצה להסתגל לחיים חדשים בתא משפחתי חדש, צ’ארלי נתקלת בבי, שמאבד את הזיכרון שלו (והקול שלו) אחרי הגעתו לכדור הארץ בשנות (איך לא) ה80.
רובוט שמאבד את הזיכרון, מתחבר עם ילד ששומר עליו בסוד וכל זה על רקע המלחמה הקרה… איפה ראיתי את זה בעבר? אההה כן, “ענק הברזל” של בראד בירד. וזה בערך כל הסיפור מכאן והלאה. באמבלבי עובר את אותו הסיפור שעבר ענק הברזל, בתוספת שני שקרניקים חסרי שם שרודפים אחריו. הם לא עושים יותר מדי חוץ מלהצדיק את היותם “טריפל-צ’יינג’רס” (משנים צורה לשני רכבים ולא רק לאחד) כדי לרצות מעריצים, אבל הם כן שוברים מעט את התבנית הסיפורית המועתקת הזו.
מבחינת אפקטים, יש כאן שינוי חד מאוד מהאופי שמייקל ביי “חינך” אותנו “לאהוב”. פיצוצים יש אולי 10 בכל הסרט, קרבות בין ערימות זבל מהלכות יש 4, על פרק זמן של עשר דקות, והרוב מלא בעיקר בדרמה האישית של צ’ארלי (כי בני אדם הם המרכז בדברים האלה תמיד) ובחינניות של בי כדמות תמימה ומגושמת. המילה הטובה שתאמר כאן לגבי הוויזואליות היא שלפחות בסצנה הראשונה עם העיצובים המקוריים של הרובוטים, זו הייתה חגיגה לעיניים. מילה טובה בנוגע לפסקול הסרט תהיה עניין קצת יותר מסובך, שאומנם הוא מלא בלהיטי שנות ה80, אבל בסרט שמתרחש בשנות ה80, על מותג שרץ בשנות ה80, אפשר שלא להגזים עם כמות הלהקות והשירים. “באמבלבי” מגזים.
אם נסכם את העניין בצורה פשוטה, אפשר להגיד ש”באמבלבי” הוא הסרט שהיה צריך להתחיל את המסע הקולנועי של מותג “הרובוטיריקים”. הוא לא יותר טוב מהסרט הראשון בסדרה, אבל הוא כן נאמן יותר למקור ומוציא חלק מהסרטים מקאנון (אני מסתכל עלייך שוב “האביר האחרון”!). מעבר לכך, מדובר בסרט שמרגיש ארוך, נמרח, משעמם, מלא בסיפורים ודמויות מיותרים ולחיצות על כפתורי רגש שלא באמת עובדים אחרי מטחנת הכסף שהיא סדרת הסרטים הזו. יש כאן התחלה מצויינת (של 15 דק), אמצע ארוך ומשעמם, וסוף שמועתק מסרט אחר אחד לאחד. לא רצינו אותו, ואנחנו לא צריכים אותו (או סרט שישי בסדרה!).
ציון: 2
