ביקורת מאת: מעין גלילי
Mister Miracle – חוברות 1-12, כתיבה: טום קינג, אומנות: מיטש ג’רדס, הוצאה: DC קומיקס
להשוות סיפורי גיבורי על לסיפורי המיתולוגיה היוונית הוא אולי הדבר הכי קלישאתי ושחוק שאפשר לעשות. ובכל זאת, זו השוואה מתבקשת. קומיקס גיבורי על, כשהוא במיטבו, מדבר אלינו בשפה שקשה שלא לכנותה מיתית; כמו האודיסאה או אורפיאוס ואורדיקה, סיפורי גיבורי העל הטובים ביותר כורכים בהתרחשויות קוסמיות ודמויות גדולות מהחיים את החיים עצמם, שלנו – אהבה וכאב, געגוע ואושר, טירוף ואכזבה וכל מה שמצדדם, מעליהם ומתחתם. הם מנצלים את הפנטסטיות ולעתים גם את המעמד האייקוני של הדמויות, כמו גם את עושרו של סיפור הרקע וההיסטוריה שלהן, כדי לחדד ולהעמיק את המראה שהם מציבים לנו ואת האפקט הרגשי שיכול להיווצר.
Mister Miracle מאת טום קינג ומיץ’ ג’ראדס ללא ספק כיוון לשם. ייתכן שזוהי סדרת הקומיקס גיבורי העל השאפתנית ביותר של השנים האחרונות, לפחות מבחינת יומרות קונספטואליות ותמטיות. במשך 12 החוברות שמרכיבות את המיני סדרה, קינג עוסק בנושאים מורכבים כמו דכאון, משברים קיומיים, טראומה והורות, תוך כדי שהוא מספר סיפור על אלים בתחפושות צבעוניות שמנהלים מלחמה קוסמית על גורל היקום. כאמור, מיתולוגיה. האם הוא עומד במשימה? אחרי יציאת החוברת האחרונה, ולאחר כמה שבועות של הרהור בנושא, אני יכול להעיד שהמשימה הושלמה ובכבוד רב.
מיסטר מיראקל הוא סקוט פרי (Free), אמן בריחה שחי עם אשתו, ביג בארדה. כוח העל שלו פשוט – הוא מסוגל להמלט מכל מלכודת. הוא לא אדם רגיל; הוא בנו של הייפאדר, האל השליט הטוב והחכם של ניו ג’נסיס, שהיא פלנטה שכולה טוב, לפחות על פני השטח. ניו ג’נסיס נמצאת במלחמה ארוכת שנים עם אפוקליפס המחרידה ומנהיגה האכזר דארקסיד, אל שכולו רוע ונמצא במרדף מתמיד אחר “משוואת האנטי חיים”, שתאפשר לו לשעבד את הקיום לרצונו. במסגרת הסכם הפסקת אש בין שני הצדדים, העבירו דארקסיד והייפאדר את בניהם, אוריון ומיסטר מיראקל בהתאמה, לגדול אצל הצד השני; וכך גדל סקוט פרי באקרופוליס האיומה תחת עינויים ואימה מתמדת, עד שהוא מצליח להמלט יחד עם אהובתו ביג בארדה אותה פגש שם.
זהו סיפור הרקע של הדמות שהופיעה לראשונה בתחילת שנות השבעים והייתה חלק ממה שמכונה Jack Kirby’s Fourth World, יקום שכלל מספר כותרים בהם גם ה-New Gods וה-Forever People. טום קינג, קצין הCIA שהפך במהירות מסחררת מאלמוני לכוכב עולה בשמי תעשיית הקומיקס בזכות יצירות משובחות כמו “Omega Men” ו “Vision” ואז לכותב שנוי מאוד במחלוקת בזכות ריצה מקטבת על באטמן, לקח יחד עם האמן מיץ ג’רדס על עצמו את המשימה העתיקה של כותבי הקומיקס גדולים: לקחת דמויות מהשורה השלישית, הרביעית והחמישית של הקטלוג הבלתי נגמר של מארוול ודיסי, לעתים קרובות כאלה מגוחכות או מיושנות שנדמה שעבר זמנן, ולהפוך אותן לסיפור בעל עומק רגשי ואינטלקטואלי. כמעט כל פרט בסיפור הזה הופך תחת שרביטם של קינג וג’ראדס למטפורה קיומית וכל דמות מקבלת תפקיד שקושר אותה לתמות המרכזיות של הסיפור.
אנחנו תופסים את סקוט פרי כאדם בוגר שמנהל את חייו יחד עם אשתו בכדור הארץ, כשהחוברת הראשונה מתעדת אותו מנסה להתאבד, רק כדי שביג בארדה תציל אותו. הוא מסביר למנחה בתכנית אירוח שניסיון ההתאבדות לא היה אלא תרגיל ההימלטות האחרון שלו – ההימלטות מהמוות עצמו. האם זהו שקר או לא – לא ברור לנו, לפחות בתחילה, ובינתיים המלחמה בין אפוקליפס לניו ג’נסיס מתחדשת ביתר שאת וסקוט שלנו נקרא לחזית.
המטאפורה שעומדת במרכז הסיפור מעודנת כמו מכה עם פטיש 5 על הראש – כוח העל של מיסטר מיראקל מאפשר לו לברוח מכל מלכודת, אבל לא מאפשר לו לברוח מהדיכאון שלו; הוא נמלט מילדותו האיומה באקרופוליס אך אינו מסוגל להמלט מהטראומה שזו המיטה עליו. ועם כל אלה הוא נאלץ להתמודד יחד עם ביג בארדה, בזמן שהם מנהלים מלחמה קוסמית ובונים משפחה יחד. על כל עלו, תוסיפו את העובדה שמשהו לא לגמרי הגיוני בחיים של סקוט: הוא מתבלבל בזכרון של פרטים קטנים בסביבתו, כמו צבעי עיניים, והאנשים שמסביבו לא מתנהגים בצורה שתואמת את זכרונותיו. ככל שהסדרה מתקדמת, נדמה שהקו בין דמיון למציאות מטשטש ועולה השאלה – האם אירועי הסדרה מתרחשים במציאות או שהם פרי דמיונו של הגיבור?
קינג וג’ראדס משתמשים בכל כלי סיפורי שיש לעולם הקומיקס להציע כדי להעביר את הרעיונות הללו. כמעט ללא יוצא מהכלל העמודים בנויים בשיטת 3×3 החביבה על קינג, שמשתמש בה מאז Omega Men כמטאפורה ויזואלית מעט גימיקית, אבל פה היא מתבקשת – הקווים בין הפאנלים נדמים לסורגים שמדגישים את היות הדמויות כלואות, לכודות. את המבנה הבסיסי הזה קינג מעוות ומותח ומקמט בשלל דרכים ויזואליות מעניינות. המבנה הזה גם נותן לאמנות מקום להדגיש את הניגודיות בפלטת הצבעים בין חיי היומיום של סקוט ובארדה(בעיקר אפור וצבעים קרים) לבין המתרחש בזירת המלחמה הקוסמית שהם מנהלים(תחפושות צבעוניות בולטות לעין, אלימות ודם, הרבה אדום ירוק וצהוב); ניגודיות שתופסת מקום מרכזי גם בסיפור עצמו.
בניית העמוד והאמנות, באופן פרדקסולי, הם בעת ובעונה אחת מינימליסטיים ומפורטים. סגנון העפרונות הוא כמעט רטרו ומזכיר אמנות קומיקס משנות ה60 וה70, ונראה לפעמים דו מימדי כמו משחק מחשב ישן; ובכל זאת הוא מלא בפרטים, הקווים ברורים וגדולים והצביעה היא תענוג לעיניים. הרבה פאנלים הם קלוז-אפים על פני הדמויות וכאן האמנות של ג’ראדס מצטיינת בהבעות הפנים המדויקות והעשירות. התחושה שמשהו לא בסדר, לא מסתדר, בעולמו של מיסטר מיראקל מודגשת בעזרת מה שנדמה כמו הפרעות בשידור, גליצ’ים קטנים באמנות.
וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר את הפאנלים השחורים והקלאסטרופוביים, בהם לא מופיע דבר מלבד הכיתוב “Darkseid is.” מה פירושם של הפאנלים האלה? כפי שקינג הסביר בראיון, Darkseid is היא התחושה החנוקה של אפלה אורבת, של חוסר תוחלת, של לדעת מה הדבר הנכון לעשות ועדיין לא להיות מסוגל לעשותו; בקצרה, דיכאון. עבור סקוט פרי, קיומו הבלתי פוסק של דארקסיד Darkseid is הוא האיום המתמיד בכישלון, המודעות הבלתי פוסקת של סקוט לטראומה שלו, הדבר האחד ממנו הוא אינו מסוגל להימלט.
אולי נקודת החוזק המשמעותית ביותר של הסדרה היא שקינג וג’ראדס בבירור פועלים כצוות אמנותי משותף ולא ככותב ואמן נפרדים. יש למיסטר מיראקל קול אמנותי ברור שמשתקף דרך הכתיבה והאומנות. הכתיבה, כמו האומנות, היא מינימליסטית ומפורטת גם יחד; היא דלה למדי בדיאלוגים ולעתים עמודים שלמים יכול לעבור בפאנלים שותקים, בלי דבר מלבד הבעות פנים. עלילת המלחמה היא אפית כראוי ומספקת ויזואלית, אבל היא משמשת ככינור שני, כלי עזר. בבירור קינג מתעניין בלחפור לעומק הדמויות שלו, בייחוד סקוט ובארדה (שהזוגיות שלהם היא אחד הדברים האותנטיים והנוגעים ללב ביותר שקראתי בחוברת קומיקס)הרבה יותר משהוא מתעניין בעלילת אקשן. למרות שהסיפור ללא ספק מותח מאוד ורוב הטוויסטים מאוד אפקטיביים, האפקטיביות שלהם בנויה בעיקר סביב הזדהות ואמפתיה עמוקים לדמויות, ולא מבניית סיפור מבריקה – להפך, יש בעלילה יותר חורים מבמסננת והפתרונות העלילתיים הם לעתים צפויים ועצלניים.
זה, כמובן, לא משנה יותר מדי. מיסטר מיראקל הוא סיפור מיתולוגי, לכן המבנה העלילתי תופס מקום במושב האחורי וחולשתו נסלחת. באופן מוזר החורים בעלילה משרתים את תחושת התלישות, המועקה והבלבול שהסיפור מנסה לייצר. מה שמוביל את היצירה היא התנופה שיוצר השימוש היצירתי בשפת גיבורי העל והקומיקס – ומיסטר מיראקל היא סדרה שעונדת בגאון את היותה סדרת קומיקס קאמפית וצבעונית – כדי לעשות משהו מופלא: להדגים בחכמה וברגישות את המציאות של חיים תחת טראומה, את התחושה החונקת שאין לאן לברוח, שהשדים שרודפים אותך נמצאים עמוק בתוכך, ומעצמך לא תוכל להמלט. ואז – לנסות לתת תשובה, או לפחות התחלה של תשובה, לשאלת ה”מה עכשיו”;
בראיונות חזר כמה וכמה פעמים טום קינג על האמירה שמיסטר מיראקל הוא קומיקס על לחיות בשנת 2018 בתחושה שמשהו לא לחלוטין בסדר עם העולם שלנו היום. לאו דווקא במובן הפוליטי או החברתי, הוא הדגיש – אלא תחושה מעיקה וקבועה שמשהו אינו כפי שהוא אמור להיות. נדמה שהיצירה כולה שואלת את השאלה – כאשר המציאות תזזיתית, מוטרפת ולא הגיונית, אילו דברים בחיים יוכלו לשמש כעוגן? כיצד מתפקדים תחת אימה קיומית כזו?
חשוב להדגיש – המטפורה הקיומית אינה מקיימת דו קיום עם סיפור גיבורי העל הסוחף תחת אותה יצירה; הם מאכילים זה את זה ומתפתחים יחד, חלק בלתי נפרד זה מזה. וזוהי גדולה אמיתית של יצירה ז’אנרית.
ופה המקום לומר מילה על הסיום השנוי במחלוקת. כמו הסדרה כולה, הסוף שלה הוא לחלוטין לא מעודן, לא סגור או חד משמעי. את השאלות הגדולות שמרחפות לאורך הסיפור, הוא לא סוגר אלא להפך – דווקא מדגיש ומחזק אותן, צובע אותן בקווי מתאר ברורים יותר. אלא שעל השאלה התמטית הגדולה, על התמודדות במציאות של טראומה ואי ודאות, החוברת האחרונה אולי לא עונה באופן מלא אבל כן מצביעה על התחלה של פתרון, כיוון התמודדות אפשרי, שרמזים אליו מפוזרים לאורך הסדרה. מובן בעיני למה יהיה מי שירגיש מרומה מהסיום, אבל בעיני הוא מושלם לקומיקס מהסוג הזה, ששם את ההתפתחות העלילות ככלי שרת עבור המטפורות והדמויות.
קינג וג’ראדס יוצרים קומיקס עם מספיק תחכום, אנושיות והומור (יש בסדרה הזאת כמה וכמה רגעים שגרמו לי לצחוק בקול), ועם קול יצירתי ייחודי ומחודד מספיק, ועם מזיגה מדויקת של אפלה ותקווה, כדי לשאת בכבוד את הנושאים כבדי הראש ואת היומרה הקונספטואלית שהם לקחו על עצמם. מיסטר מיראקל של טום קינג ייזכר כדוגמה לפוטנציאל שיש לקומיקס גיבורי על לגעת בנו ולומר לנו משהו, ולאיך כותבים גיבורי על כמו שצריך – עם שילוב נכון של אנושי ומיתולוגי.