טור הביקורות השבועי מביא לנו שלוש סדרות חדשות שמתחילות עם גיבורים שחוזרים לקדמת המסך. בניה שגיב על חזרתם (סוף, סוף) של ארבעת המופלאים לליין של מרוול. המשפחה, שפתחה את עידן הזהב של מרוול בתחילת שנות השישים, נעלמה מעל דפי הקומיקס לפני מספר שנים (כשבן גרים וג’וני סטורם איתנו כל הזמן הזה ואפילו זכו לאחרונה לכותר). עידן בז’רנו סוקר את החוברת הראשונה בקשת הסיפור SPIDER-GADDON שמחזירה אלינו את ספידר-פאנק (כן, כן, יש דבר כזה) ואילו עידן גואטה בוחן את החוברת הראשונה בליין החדש של “ליגת הצדק האפילה”.
הקריאה, כמובן, כוללת ספוילרים לחוברות ואולי גם לארועים שקרו בשנים האחרונות:
ארבעת המופלאים #1, כתיבה:דן סלוט, אומנות:שרה פיקלי, הוצאה: MARVEL קומיקס
לאחר תקופה ארוכה שמארוול התעלמה מארבעת המופלאים, הוחלט שהגיע הזמן שהם יחזרו לקדמת הבמה. האם יש קשר לעובדה שהקנייה של פוקס על ידי דיסני היא פחות או יותר עסק סגור? פפפחחח, למה שיהיה קשר?
אלה מכם שקראו את הריצה של היקמן על הנוקמים מלפני מספר שנים, או את האירוע שחתם את הריצה המדוברת, סיקרט וורס, כנראה יודעים שארבעת המופלאים היו דמויות מרכזיות מאוד בסיפור הזה. אבל מאז הסוף של סיקרט וורס ארבעת המופלאים כקבוצה, התפזרו. למשפחת החוקרים מניו יורק לא הייתה ריצה משלהם מאז סוף הריצה של ג‘יימס רובינסון -ב2015. לאור ההשלכות של אירועי סיקרט וורס, ריד ריצ‘רדס וסוזן סטורם נעלמו ללא שום עקבות או סימן לקיום שלהם בכל הקוסמוס, וכך בן גרים וג‘וני סטורם נותרו לבד. מכאן מתחיל הפרק החדש של ארבעת המופלאים, הפעם בידי הצוות היצירתי המורכב מדן סלוט, הידוע בתור הבחור שכותב את ספיידרמן מאז הקדנציה הראשונה של אובמה, ושרה פיקלי שעבדה על אולטימט ספיידרמן בתקופה של מיילס מוראלס.
בן גרים וג‘וני סטורם נשארו לבדם. בן משתדל לעבור הלאה בחייו, ומתמקד יותר בעתיד, בעוד שג‘וני מסרב להמשיך הלאה, ולא מסוגל להיפרד מהמחשבה שסוזן וריד עדיין נמצאים איפשהו שם ביקום, מנסים לחזור אליהם. הדרך השונה שבה ג‘וני ובן מתמודדים עם המצב מראה היטב את ההבדל ביניהם כדמויות, ועומדת במרכז החוברת הראשונה. נקודת המבט של החוברת הוא מה שגרם לי להבין שדן סלוט מכיר היטב את הדמויות ויתיחס אליהם בהתאם. אני יכול לספר לכם את העלילה של החוברת אבל באמת שלא קורה הרבה. יש אירוע אחד שכנראה ישפיע על העתיד, אבל מעבר לזה החוברת מתמקדת ברובה על המצב הקיים והדרך שבה בן וג’וני מתמודדים איתו. אין שום קרב גדול, או נבל שזומם משהו לעתיד, והפיסה היחידה של הרפתקאות חלל שאנחנו מקבלים הוא חלק מזיכרון ממש חמוד ומחמם לב שבן נזכר בו בשלב מסויים.
זה היופי של החוברת, והסיבה שהיא השאירה אותי עם טעם לעוד. היא כל כך פשוטה, אבל מלאה בלב, בהומור חמוד, וברגעים מרגשים מאוד. דן סלוט שם את הדינמיקה בין הדמויות בלב הסדרה, והוא עושה עבודה מצויינת. תמיד ראיתי את הריצה של מארק וויד על ארבעת המופלאים, והריצה של ג‘ונתן היקמן, כשתי הקצוות של הספקטרום. הריצה של וויד מתמקדת ברובה המוחלט במשפחה, והריצה של הקימן במדע בדיוני מטורף ואפי. כמובן שלשתי הריצות יש את שני המאפיינים, אבל וייד הצטיין במיוחד במשפחה, והיקמן הצטיין במיוחד במדע בדיוני גדול מהחיים. נכון לעכשיו אפשר לומר בבטחה שארבעת המופלאים של סלוט נוטה הרבה יותר לכיוון של וויד וזה כמובן לא שולל את האפשרות שבעתיד הוא יקח פניה לכיוון של היקמן, ויספר סיפורים אפים, ארוכים וענקיים. הכל אפשרי כרגע ואני אוהב את הכיוון.
אז למרות שלא קורה הרבה בחוברת הראשונה הזאת, היא בהחלט השיגה את תשומת ליבי עם האווירה הנהדרת שהיא מציבה לעתיד הסדרה. יש היום חוסר בריצות גיבורי על באמת טובות, ולמרות שזה ללא ספק מוקדם מדי לשפוט, אני מוכן להמר כרגע על ארבעת המופלאים החדש.
ציון 4.5 (בניה שגיב)
Edge of spider-geddon #1, כתיבה: ג’ד מק’קיי, אומנות: הררדו סנדובל, הוצאת: Marvel
לפני 4 שנים כתב דן סלוט, אז הכותב של ספיידרמן, את אירוע ה- Spider-Verse. מדובר היה באירוע ענק שהרבה זמן לא נראה כמוהו במחוזות הכותרים של ספיידרמן שקיבץ ביחד ספיידרמנים וספיידרמניות (ספיידר-וומניות? ספיידר-גירלז?) מכל רחבי המולטיוורס של מארוול במאבק נגד “היורשים”. אותה משפחת ערפדים ששואבים את כוח החיים מאנשי ונשות העכביש אליהם שייך מורלון, אחד האויבים הגדולים של ספיידרמן. בסוף אותו אירוע, עם מאמץ אדיר מכל אותם גיבורים, היורשים נלכדו על כוכב מת ומלא קרינה שמנעה מהם לחזור ולהסתובב ברחבי היקומים ולהמשיך להרוג את ספיידרמן על גרסאותיו השונות.
באותו אירוע נחשפו שוב, ולראשונה, הרבה ואריאציות של גיבור העל האהוב כולל הספיידרמן ההודי, ספיידר-פאנק, ספיידר-פיג (פיטר פורקר) וכמובן, ספיידר-גוון שהייתה אחת ההצלחות האדירות של אותו אירוע והיא חלק מהדמויות הממשיכות הראשיות כיום בהוצאה. והנה, 4 שנים אחרי, אנו מקבלים המשך לאותו אירוע והפעם תחת השם Spider-Geddon. את האירוע הפעם לא יכתבו סלוט וגם לא ניק ספנסר, הכותב החדש של ספיידרמן אלא כריסטוס גייג’. בכלל, האירוע מגיע בעיתוי מוזר שכן ספנסר בדיוק התחיל את הריצה שלו על הדמות, ולהכניס אירוע בסדר גודל כזה ממש על תחילתה של ריצה שעדיין מגששת…. לא בטוח שזה רעיון טוב.
גם הפעם, לפני יריית הפתיחה של האירוע עצמו ובדומה למבנה של Spider-verse, אנו מקבלים 4 חוברות שמספקות לנו הצצה לדמויות שיופיעו באירוע עצמו וקצת לגבי מה שהולך להתרחש. נקבל חזרה חלק מהדמויות שנתקלנו בהן באירוע הקודם וגם כמה חדשות כולל ספיידרמן מהמשחק העתידי והבת של פיטר מהיקום של Old Man Logan. לקשת הסיפור שמכינה אותנו לאירוע המרכזי קוראים Edge of Spider-Geddon ובחוברת הראשונה שלה אנו נתקלים שוב באחד הספיידרמנים הזכורים ביותר מהאירוע הקודם, ספיידר-פאנק! האלטר-אגו של ספיידר-פאנק (או ספיידרמן כפי שהוא מתעקש לקרוא לעצמו) הוא לא פיטר פארקר אלא הובי בראון, פראולר מיקום 616, אויב בעבר וחבר בהווה לפיטר. ביקום שלו הוא נלחם עבור האנרכיה וניצח את נורמן אוסבורן, נשיא ארה”ב. בחוברת אנו רואים אותו נלחם בגרסת היקום שלו ל-Kang the conqueror שבהתאם ליקום נקרא: Kang the Conglomerator. בכלל, יש בחוברת כמה וכמה טייקים של אנרכיה על דמויות מוכרות.
בסה”כ החוברת היא חוברת מאוד משעשעת עם הרבה רפרנסים משעשעים. היא כתובה טוב ומצחיק ונותנת בהחלט רקע ומקום להכיר טוב יותר את הדמות של ספיידר-פאנק שהייתה אחת האהובות באירוע הקודם. האומנות של סאנדובל מהממת ומתאימה בדיוק לאופי הפאנק-רוק של החוברת והיקום של ספיידר-פאנק. יש לו פאנלים עם המון תנועה ואקשן והוא ממש מצליח לגרום להרגשה של הימצאות בסצינה ושל תזוזה בלתי פוסקת. הוא מצליח להעביר את התחושות של הדמויות בציורי הפנים שלו ויש שם תשומת לב יפה לפרטים קטנים ולצבעי הרקע.
מומלץ בחום, גם אם מתכננים סתם לקרוא חוברת שיכולה לעמוד בפני עצמה מחוץ להמשכיות.
ציון 5 (עידן בז’רנו)
Justice League Dark #1 כתיבה: ג’יימס טיניון הרביעי, אמנות: אלבארו מרטינז בואנו, ראול פרננדז, בראד אנדרסון, הוצאה: DC קומיקס
בעוד הסדרה המרכזית של ליגת-הצדק מתמודדת עם איום שעלול להשפיע על המולטיוורס כולו, מתחילה סדרה חדשה שנובעת גם היא היישר מתוצאות הסיפור Justice League: No Justice. “ליגת הצדק האפלה” מציגה לנו איום נוסף, קטן יותר, הנגרם בעקבות ניפוץ חומת-המקור, אך עם זאת עלול להיות גורלי לא פחות- האיום על כל מה שקסום. במרכז הסיפור נמצאת וונדר וומן, שמנסה לגייס לעזרתה קבוצת דמויות שלרובן יש נגיעות שונות לקסם, לאחר שהיא מגלה שבכל רחבי העולם הקסם מתחיל להתנהג בצורה מוזרה ומסוכנת ותאונות רבות קורות בעקבות כך. זטאנה נתקלת גם היא בהתפרצות קסומה חסרת שליטה, שלולא עזרתה של וונדר-וומן הייתה גובה חיי אדם. אך זטאנה לא ממהרת להצטרף לדיאנה במסע לפתרון הבעיה. ההבנה שלה בעולם הקסם שונה לחלוטין, והפתרונות שלה אינם מבוססי כח פיזי.
זטאנה מנסה למצוא כיוון חקירה במקום אחר- ישיבת חירום שמכנסים כל הקוסמים והיצורים המיסטיים בייקום של דיסי, חלקם טובים בהגדרתם וחלקם רעים, על מנת למצוא דרך משותפת לפתור את הבעיה שמשפיעה על כולם. וונדר-וומן בינתיים ממשיכה בדרכה, ולצוות שכולל אותה ואת דוקטור לנגסטורם (המוכר כ-Man-Bat) מתווסף גם דיטקטיב צ’ימפ המשעשע… ואז מתחילות הצרות.
ג’יימס טיינין הרביעי סיים ממש לא מזמן שנתיים של ריצה נהדרת על דטקטיב קומיקס (שבאופן אישי אהבתי מאוד), ריצה שאולי לא הייתה מרתקת לחלוטין, אך עשתה משהו אחד באופן עקבי ומצויין- כל דמות מרכזית בצוות של באטמן קיבלה פוקוס ומקום משלה בסיפור.
את התכונה הזאת אפשר להתחיל למצוא גם בחוברת הזו, שבה טיינין מנסה להראות לנו שלכל אחת מהדמויות שבסיפור יש גישה שונה לבעיה, אך עדיין הן נאלצות להתאחד על מנת לפתור אותה. העיסוק בקסם הוא אחד הדברים שמאוד מסקרנים אותי ב”ליגת הצדק האפלה”, שמכילה המון דמויות קסומות ומיסטיות מרחבי היקום של דיסי (כן, כן, גם קונסטנטין מופיע בחוברת הזו), וההבטחה להכניס עוד דמויות לסיפור ולשחק על קו התפר שבין הטובים והרעים רק הופך את כל הקונספט להרבה יותר מעניין.
באופן מפתיע, האמנות של אלבארו מרטינז משתלבת נהדר עם הקונספט הזה. הקו הנקי של מרטינז (שאייר חלקים לא קטנים מהריצה של טיינין על דיטקטיב קומיקס) הוא לא הסגנון שהייתי מצפה למצוא בסיפור מהסוג הזה, אך מסתבר שמרטינז מצליח להבליט את הקסם האפל והצלליות גם בעזרת השימוש בסגנון האסתטי שלו, והדיו של פרננדז שמשלים את המראה, יחד עם הצבעים של אנדרסון, נותנים לחוברת מראה נקי אך עם זאת גם מאוד מיסטי וקסום ואפילו מטריד במקומות שצריך. עם צוות אמנותי כזה, וסיפור מהסוג הקסום- אני יודע שאני מתכוון להישאר לעוד, ונראה שיש לי גם סיבה טובה להאמין שההמשך יהיה מסקרן!
ציון: 4.5 (עידן גואטה)