ביקורות קומיקס קצרות: אמייזינג ספיידר-מן, באטמן, ג'סיקה ג'ונס, Die! Die! Die!

ארבע ביקורות קומיקס קצרות, גם DC גם מארוול ואפילו אימאג'. אלון רוזנבלום על "באטמן 51" שפותח קשת סיפורית חדשה, נחמן בן הרוש על "ג'סיקה ג'ונס" מספר 1 שפותח ליין חדש של מארוול, עומרי מלצר על Die! Die! Die! מספר 1, שפותח, בהפתעה גמורה וללא פרסום, סדרה חדשה של יוצר "המתים המהלכים" רוברט קירקמן, ועידן בז'רנו על :אמייזינג ספיידרמן 1" שפותח עידן חדש בחיי הגיבור המאומלל בהיסטוריה כנראה. מן הסתם… ספוילרים:

אמייזינג ספיידרמן #1, כתיבה: ניק ספנסר, אומנות: ראיין אוטלי, הוצאה: מארוול

Amazing Spider-Man (2018-) 001-000

ספיידרמן הוא אחת מהדמויות האהובות עלי מאז שהייתי ילד קטן שצפה בסדרה האלמותית "ספיידרמן וחבריו המופלאים" (1981, מידל איסט טלוויז'ין). עם זאת, בקומיקס, היחסים שלי ידעו עליות ומורדות ואחרי הפסקה ארוכה מאוד חזרתי לקרוא את הדמות עם סיפור הסופריור ספיידרמן של דן סלוט. אהבתי את הסיפור הזה כי הוא הציג זוית חדשה על הדמות של ספיידרמן/פיטר פארקר שבמשך שנים סבלה מסטגנציה רצינית ובכל פעם שנדמה היה שהיא מתקדמת כמה צעדים קדימה, הכותבים (או העורכים) מטיסים אותה כמות כפולה של צעדים אחורה.

ברור לי שבקומיקס, כמו בקומיקס המיינסטרימי לפחות, הדמויות לא יכולות ממש להתקדם. למרות שאני לא ממש מסכים עם זה ואפשר לראות את הריצה של אארון על ת'ור כדוגמא מצויינת לאיך אפשר לפתח דמות. חשבתי שעם הגעתו של מיילס מוראלס ליקום 616, פיטר פארקר יוכל להתפתח סופסוף גם כן. אבל למען האמת תמיד נראה לי שדמותו של פיטר פארקר, יותר אפילו מהאלטר אגו של ספיידרמן, סובלת מסאדיזם של הכותבים במארוול. בכל פעם שאחד הכותבים סבל מאיזה משבר או בעיית עצבים, נראה שאמרו לו "בוא, הנה פיטר, תוציא עליו את הכעס שלך". על כל טיפה של התקדמות של פיטר, זכינו להרס מיידי ומוחלט של אספקטים שונים בחייו. אם זה ביטול הנישואין הידוע לשמצה של פיטר ומארי ג'יין (לטובת החזרתה לחיים של דודה מאי למען השם!!!) ואם זה הרס החברה של פיטר וחזרתו לחיי עוני. בקיצור, פיטר תמיד סובל.

Amazing Spider-Man (2018-) 001-013

כעת, דן סלוט סיים את ריצתו הארוכה (עשור שלם!) על הדמות והעביר את המושכות לניק ספנסר (Secret Empire, The Fix) שמצד אחד גרם לי לחששות בעקבות אירועי סיקרט אמפייר ומצד שני הייתי אופטימי כי דווקא בקטעים הקלילים יותר ספנסר עובד טוב, מה שאולי יתאים לדמות. אמנם בפן הקליל יותר יש לנו את הריצה המקבילה של צ'יפ זדרסקי על Spectacular Spider-Man אבל הייתי פתוח בסך הכל.

אבל… המערכה הראשונה בחוברת ממש איכזבה אותי. החוברת נפתחת וממשיכה לאורך של 28 עמודים בהשמדה שיטתית ומכוונת של כל מה שסלוט בעצם עשה בריצה שלו. ספנסר החליט שלא להמשיך שום דבר ממה שפיטר כן השיג (ושמר עליו) במהלך העשור האחרון ופשוט למחוק הכל ובצורה משפילה. את העבודה, את התואר שלו, את הכבוד של שאר גיבורי העל… ממש כאב לי על הדמות! תהרגו אותו וזהו… דבר אחד הוא כן השאיר, את העובדה שפיטר גר בדירת שותפים כשאחד מהם הוא נבל-על בשם בומרנג.

Amazing Spider-Man (2018-) 001-018

אני אחטא אם אומר שאני לא מבין למה ספנסר עושה את זה. הוא רוצה התחלה נקייה ככל האפשר ולהביא את הדמות למקום שהוא רוצה מבלי להסתמך על מה שעשו לפניו (תגידו את זה לאירוע Spider-Geddon הממשמש ובא). ספנסר רוצה את הדמות במקום שהוא רוצה ולא במקום שאחרים שמו אותה לפניו והוא עושה את זה בכוח, כמו להוריד פלסטר. החוברת הזו אולי לא מדהימה מבחינת הסיפור שלה, אך מטרתה העיקרית היא ניקוי לוח המשחק והצבת הדמויות מחדש (נגמרו לי המטאפורות…). אם לקראת סוף הריצה שלו, סלוט לקח את הדמות לתחילת הריצה שלו והפשיט את פיטר מכל העושר שצבר אבל החזיר אותו  לדיילי-ביוגל, ספנסר לוקח אותו עוד יותר אחורה ומחזיר אותו לתור הכסף של הדמות ולימיו באוניברסיטה.

לא סתם שם הארק הראשון, Back to Basics, מופיע רק אחרי המערכה הראשונה והעמוד האחרון שממש מחזיר את פיטר פארקר למקורות. המערכה השנייה, לעומת זאת, כן נתנה לי תקווה מסויימת. המערכה כולה מתמקדת במשפט של מיסטיריו והופעתו של נבל חדש ומסתורי(יו?) שמתכנן הכל מאחורי הקלעים? אין לנו שמץ של מושג מי הוא ומה הכוחות שלו. כל החלק הזה בחוברת נעשה ללא הופעה אחת של איש העכביש ועדיין דווקא החלק הזה היה מרהיב מבחינת המתח ותחושת הלחץ והאימה שהוא השיג. המערכה השלישית היא המשך ישיר לראשונה והיא מציבה למעשה את פיטר בכיוון  החדש של חייו האישיים אליהם ספנסר מכוון כרגע. יהיה מעניין מהכיוון  הזה או מטופש בצורה קשה… נראה.

Amazing Spider-Man (2018-) 001-010

לגבי האומנות של אוטלי, ללא ספק אמן מהמעלה הראשונה אך יש לי אמביוולנטיות לגבי היכולות שלו בחוברת הזו. כשהוא נדרש לצייר אנשים במצבי יום-יום או בתקריבים, זה יוצא לו מוזר ביותר ואפילו מפחיד. יש שם סצינה אחת של מארי ג'יין שיותר הזכירה לי את הראש של רובי רייס (גוסט ריידר) מאשר של בנאדם נורמלי. לעומת זאת, בחלקים בהם הוא מצייר קטעי אקשן, אלימות, אימה והרבה צבע, בהחלט ניתן לראות את מלוא היכולות שלו ואת היופי שביצירה שלו. בייחוד במערכה השנייה כאשר הוא מצייר את המפגש של מיסטיריו והנבל החדש, או בקטעים בהם הסופר גיבורים נלחמים בפלישה החייזרית. אלו רגעים שמוציאים ממנו את המיטב!

התאכזבתי מהחוברת למרות שאני כן מבין את מה שנעשה כאן. אמשיך לעקוב אבל בבקשה, די להתעלל בפיטר! יש קטעים משעשעים מאוד שמתאימים לדמות נפלא אך הם נבלעים ברגעי העצב שגורמים לך להתכווץ במעיים…

ציון: 2 (עידן בז'רנו)
ratings-2


באטמן #51 – כתיבה: טום קינג, אומנות: לי וויקס, הוצאה: DC קומיקס

Batman (2016-) 051-000

החלק הראשון בקשת הסיפורית החדשה שמתחיל טום קינג מצליחה להתרחק קצת מהאקשן ולתת זווית חדשה לדמותו של ברוס וויין/באטמן, כשהפעם, ברוס וויין, אולי לראשונה בחייו, מסתכל על באטמן מן הזווית של החוק (לווא דווקא מהזווית של האמת). ברוס וויין מוזמן להיות מושבע במשפטו של ויקטור פרייס, הידוע לנו בעיקר כמיסטר פריז. היה זה באטמן שתפס את פרייס והשאיר אותו למשטרה. היה זה באטמן שהיכה אותו במכות רצח לאחר שחשד כי רצח שלוש נשים כניסוי.

ככל שהמשפט מתקדם, וברוס וויין רואה (וגם חווה כמושבע) את ההסתכלות של החוק על כל העניין, ככל שהוא מבין (וגם חווה כמושבע) את עיוות המציאות, ואת עיוות האמת… הוא מתחיל לחשוד כי הבאטמן, הוא לא באמת לוחם צדק! בפעם הראשונה ברוס וויין מצליח להבין כי כבאטמן, הוא לא יותר טוב מכל בריון שמסתובב ברחובות גותהם. הוא מבין כי כבאטמן, הוא נוקט בשיטות שאינן שונות כל כך מאלו של הנבלים אותם הוא עוצר.

Batman (2016-) 051-004

התסריט של קינג די מבריק, ומצליח לא רק לזגזג בין זמנים (המשפט, והקרב של באטמן ופריז) אלא גם מצליח לזגזג בין הדעות שלנו ומצליח להכניס אותנו לחוויה של ברוס וויין,סוג של חוויה שהיא מעין Wake Up Call. האומנות של וויקס מצליחה להעביר יפה ובאופן גס את התסכול ההולך וגואה בברוס וויין שלוקח "חופש" מהיותו באטמן אך חווה אותו כאדם רגיל מן השורה שיש לו חוש צדק מפותח. פאנל הסיום של החוברת לא יפתיע אף אחד, חוץ מאולי, את ברוס וויין עצמו.

מעניין מאוד לאן קינג ייקח את הסיפור הזה ובעיקר מעניין האם תהיינה השלכות על דרך פעולתו העתידית של באטמן. אני בהחלט אהיה שם לחוברת הבאה.

ציון: 4 (אלון רוזנבלום)
ratings-4

ג'סיקה ג'ונס #1, כתיבה: קלי תומפסון, אומנות: מאתייה דה לואיס, הוצאה: מרוול

Jessica Jones - Marvel Digital Original (2018-) 001-000

לפני שנתחיל בביקורת עצמה, כמה מילים על הקונספט: בקומיק-קון האחרון (שדווקא לא היה גדוש ביותר מדי חדשות מארוול), הכריזה מארוול על ליין חדש של סיפורים – Marvel Digital Originals. הליין הזה, שנועד לקדם סדרות מצליחות של מארוול, יכללו כותרים של דמויות אהובות מסדרות מארוול השונות. עד כה יצאו כבר החוברות הראשונות של Cloak and Dagger, וזו של ג'סיקה ג'ונס שאסקר מיד. בהמשך יצאו חברות גם ללוק קייג', איירון פיסט, ובנות הדרקון. המיוחד בליין זה הוא שכל סיפור שלם (המייצג עונה טלוויזיונית) יחולק לששה פרקים, כשכל חוברת (שיוצאת אחת לחודש) תהיה כפולה ויכללו בה למעשה שני פרקים (20 עמודים כל פרק). החוברות יצאו בתחילה במהדורה דיגיטלית בלבד, ורק לאחר שתצא החוברת השלישית, יצא אוגדן מודפס המכיל את כל הפרקים לחנויות.

הסיפור הראשון של ג'סיקה ג'ונס, שהפרקים הראשונים שלו יצאו בשבוע שעבר, נקרא "שטח מת" (blind spot), והוא בנוי כמו עונת נטפליקס טובה ובהחלט נאמן לקונספט שמארוול התכוונו אליו. בדפים הראשונים אנו מגלים שג'סיקה קשורה וכלואה במקום מסתורי, על ידי אדם מסתורי, כשהמשך הסיפור לוקח אותנו בעצם אחורה בזמן ומגלה לנו את האירועים שהובילו את הגיבורה שלנו למצב ביש זה. מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים: קייס לא פתור מהעבר חוזר לרדוף את הבלשית הפרטית המחוספסת, כשגופתה של לקוחה ישנה שלה מתגלה במשרד שלה. ג'סיקה מנסה להבין מי רצח אותה, למה מכל המקומות אצלה דווקא, כשעל הדרך היא מנסה לנהל גם חיי משפחה תקינים עם לוק קייג' בעלה, והילדה המתוקה שלה דניאל.

Jessica Jones - Marvel Digital Original (2018-) 001-002
מי שהייתה צריכה להיכנס לנעליו הגדולות של מייקל בנדיס שכתב את ג'סיקה עד כה היא קלי תומפסון שהיתה אחראית לריצה השנייה (והטובה יותר) של A-Force, צוות הנשים של מארוול, והתפרסמה בעיקר בגלל הביקורות המצוינות על החוברות של קייט בישופ, הגרסה הנשית והנוכחית של הוקאיי, שמצליחות מאוד. בזכות ההצלחה הפקידה מארוול בידיה של הכותבת המוכשרת שני פרויקטים חדשים: כותר זה של ג'סיקה ג'ונס, וכותר בכיכובם של גמביט & רוג' שמספר על הזוגיות האהובה על רוב קוראי האקס-מן. אני מודה, לא קראתי עבודות קודמות שלה, אבל כשקראתי את החוברת הראשונה (שניים למעשה) של ג'סיקה, הבנתי מדוע מתלהבים ממנה כל כך. קלי תומספון קלטה באופן כמעט מושלם ומדויק את האופי של ג'סיקה, ואת הדרך לספר את סיפורה. הסיפור בנוי מעלילה בלשית מותחת וטובה, ומתובל בלא מעט מההומור הציני והקודר של ג'סיקה, זה שבזכותו כולנו אוהבים אותה. היו כמה פאנלים שממש שמעתי את קולה של קריסטין ריטר, שמשחקת אותה בסדרת הנטפליקס, בוקע מתוך עמודי הקומיקס. ואני חושב שלזה בדיוק כיוונו מארוול כשהקימו את הפרויקט.

בין לבין אנו זוכים להופעות אורח נחמדות של כמה מדמויות מארוול השונות, שתומפסון כתבה בעבר ,כמו קפטן מארוול וניקו מינורו (A – Force), ואפילו חביבתה של תומפסון, קייט בישופ. מלבד זאת, ברוח הקונספט, מופיעות גם כמה דמויות שאנו מכירים ממרקע הטלוויזיה, שלא אפרט כדי להימנע מספוילרים אכזריים (אגב, יתכן שגם ההופעה של ניקו לא מקרית, בהתחשב בזה שהיא מופיעה בסדרה Runaways של HULU). תומפסון גם לוקחת מוטיב מכותר ה'הוקאיי' שכתבה, ומשתמשת בו בצורה מגניבה כדי לתאר את הדרך בה מבט אחד של ג'סיקה מספיק לה כדי לפרק סיפור למרכיביו.

Jessica Jones - Marvel Digital Original (2018-) 001-008
הסיפור מצויר על ידי אמן ללא רזומה מיוחד, מתיה דה-לוליס, אבל אל תתנו לעובדה הזו להטעות אתכם. מדובר באדם עם כשרון גדול, שהעבודה שלו על הכותר הזה תהיה מקפצה להרבה עבודות קומיקס מוצלחות. האמנות שלו פשוטה, במובן הטוב של המילה. אהבתי מאוד את הציורים, את הנופים, והבעות הפנים של הדמויות בכלל ושל ג'סיקה בפרט (כולנו יודעים כמה ההבעות שלה יכולות לספר) עשויות בצורה מעולה. ציורי החוץ מוארים היטב, בדיוק כפי שציורי המשרד החשוך של ג'סיקה אפלים וקודרים.

ציון: 5 (נחמן בן הרוש)
ratings-5


Die! Die! Die! חוברת #1, כתיבה: רוברט קירקמן וסקוט גימפל, אומנות: כריס ברנהם ונייתן פיירברן, הוצאה: אימאג' קומיקס

Die!Die!Die! 001-000

רוברט קירקמן ("המתים המהלכים", Invinsible) מביא לנו בהפתעה מוחלטת את המטעם הזה בדמות סדרת אקשן פשע ללא גבולות או מעצורים, לפחות לפי מה שנראה בחוברת הראשונה. הקומיקס מספר על ארגון ממשלתי שמחסל אנשים אשר עומדים בדרך של התקדמות העולם שלנו, שעומדים בדרך של אג'נדה מסוימת. הארגון כביכול מתנהג כמו יד מכוונת במשך המון שנים ומנווט אירועים היסטוריים על ידי חיסולים מכוונים שלאנשים אסטרטגיים כדי לכוון את מהלכם.

הסיפור מציג לנו סוכן מתוך הארגון שמסיבה בלתי ברורה נחטף על ידי סוכנים של צד אחר במשוואה אשר שואף לסכל את תוכניותיהם, במקביל אנו נחשפים לסנטורית המשלחת של הסוכנים והתסכול שלה לגבי המצב בו היא נמצאת. אנחנו לא יודעים למה, אבל הוא נראה דיי עגום. החוברת באופן כללי די אדירה ומציגה לנו עולם פנימי שכנראה יהיה מגניב להיכנס אליו בהמשך הסדרה. כרגע קשה להבין הכל לגבי מה שהולך שם, כנראה דברים יובהרו בהמשך. העלילה המרכזית דיי ברורה וגם הכיוון שלה, הניואסנים הקטנים של העולם עדיין לא.

Die!Die!Die! 001-005

האומנות של כריס ברנהם כרגיל מטורפת, מדממת, מתפוצצת מהדף. ברגעים מסוימים אתה מחזיק את עצמך כי משהו כואב או מגעיל הולך לקרות, וברגעים אחרים אתה תשקע יותר מכמה רגעים של בהיה בדף כדי לקלוט את כל הפרטים שברנהם טרח והשקיע להכניס. מגניב שרוברט קירקמן עובד פה עם השותף שלו ליצירה במדיום אחר, סקוט גימפל, שהיה השואו-ראנר של "המתים המהלכים" במשך המון זמן, ממש עד לאחרונה.

עוד יותר מגניבה היא הדרך שבה החוברת יצאה בהפתעה טוטאלית, מבלי שפורסם עליה שום דבר, אפס שיווק. הכותר לא הופיע בחוברת הקדימונים שיוצאת פעם בחודשיים, וקירקמן ואימאג' עשו פה משהו אחר, שחררו מעכשיו לעכשיו. זה קורה פעם ראשונה אי פעם עבור קומיקס שהוא פיזי. החלטה אמיצה ומדהימה מצידם, אולי אפילו כזו שיקחו ממנה השראה בעתיד ותשנה את כל התעשייה, אבל מי יודע. שהעתיד ידאג לעצמו ככה אבי תמיד היה אומר. בינתיים יש לנו אחלה של קומיקס להנות ממנו, אם אתם אוהבים אקשן דם פיצוצים עם קורטוב של הומור, זה המקום בשבילכם.

ציון: 4 (עומרי מלצר)
ratings-4

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s