אחרי איחוד הכוחות של “הדיפנדרז” , ואחרי חזרתה של ג’סיקה ג’ונס לעונה שנייה ואיכותית קצת פחות מהמקור, מגיע תורו של לוק קייג’ (ונטפליקס) להכות שנית במסכי הטלוויזיה. מייקל קולטר חוזר לגלם את הגיבור השחור השכונתי חסין הכדורים, שלאחר שעזר לנקות את העיר מאיום “היד” יחד עם חבריו, ממשיך את המאבק למען הארלם נקייה מפשע.
לצידו חוזרות גם רוסארו דוסון כקלייר, “הקולסון של הטלוויזיה”, טמפל, וסימון מיסק כמיסטי נייט, הפעם בצורת גיבורת העל כפי שהיא מיוצגת בקומיקס, יד ביונית והכל! אל “כוחות הרשע” של השכונה חוזרים הנבלים השורדים מהעונה הקודמת, אלפרה וודרד כבלאק-מאריה דילרד, ותיאו רוסי כשיידס אלוורז. אליהם מצטרף נבל חדש ומאיים יותר העונה לשם “בושמאסטר” (מוסטאפה שאקיר) שמגיע לשכונה ומחמם את העניינים.
בלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה- נטפליקס הפכו את הסדרה לדרמת פשע מצוינת! לא פחות טובה מהעונה הראשונה, שהמסר החברתי בה היה חשוב, מדויק וקולע. וודרד ורוסי מהווים זוג מהגיהינום שמנהל את העולם התחתון של הארלם בצורה כל כך זדונית אך מלאת רגש ותשוקה. רוסי בעצמו עובר מאדם אלים, לרחום, לעצוב בצורה כל כך טבעית שקשה שלא לחשוב שהסדרה עוסקת נטו בפושעים כאן.
שאקיר מתגלה ככוכב עולה ומגלם את בושמאסטר בצורה מופתית, גם אם כמעט ואי אפשר להבין את המבטא הג’מייקאני שלו בלי תרגום. קולטר מצד שני אומנם משחק טוב, אבל הנוכחות שלו, גם בזמן המסך שלו, מאוד לא מורגשת. נכון, לסדרה קוראים “לוק קייג'” אבל קייג’ עצמו לא מקדם את העלילה כמעט בכלל. הנבלים עושים את רוב העבודה.
חלק מעניין (עד מגניב) בעונה הזו הוא המשך העיסוק ב”אגודת הנחשים” של מארוול כמוטיב לנבלים. למרות שהם שואבים יותר מהמקורות הוותיקים שלהם, גם קוטנמאות’, גם דיימנדבאק וגם בושמאסר ניתנים לשיוך לאותה קבוצת נבלים. העובדה שכל האנטגוניסטים הללו מתקיימים במקביל ובהקשר לאותה דמות, לאותו סיפור, אך בצורתם הפחות “קבוצתית” הופכת את העיסוק בהם למעניין כמו שרק מארוול יכולים לעשות. נאמן ולא נאמן למקור בעת ובעונה אחת, ועדיין מדויק ומהנה. גם העובדה שהעונה ממשיכה ישירות את עלילת “הדיפנדרז” היא מרכיב מעניין. העיסוק בגורלו של דרדוויל, החיבור עם ג’ס ודני, ההשפעה על קלייר ושאר השכונות, כל אלו לא רק שלא גורעים מהעלילה (חוץ מהופעת האורח המיותרת של אחת הדמויות הפחות מוצלחות) אלא גם מפלפלים אותה בנקודות הנכונות. “מלחמת האינסוף”? לא יודע על מה אתם מדברים.
בסופו של דבר גדולתה של העונה הראשונה הגיעה עם המסר, האדם השחור הלוחם. העונה השנייה נתמכת מעט מאוד במסר הזה ועדיין מעבה את הסיפור עם המון רגש. היחסים בין הנבלים, בין הנבלים ומשפחותיהם, בין הנבלים וחבריהם לחיים, בין הגיבורים לגיבורים אחרים ובין הגיבורים למשפחתם (רג’ אי קאטי המנוח עושה תפקיד אחרון מצוין כאביו של לוק!), כל הנרטיבים הדרמתיים הללו לוחצים חזק מאוד ובמקומות הכי נכונים שאפשר. חלקם כמעט מביאים לידי דמעות, ובהתחשב בכך שהרגש תוקף מכל כך הרבה זוויות, קשה לי לדמיין פלח אוכלוסייה שלא יתרגש.
פס הקול, נקודה חזקה נוספת של הסדרה, מתחקה אחר הנבל המרכזי ומתמלא במוזיקת רגאיי כייפית לצד מוזיקה שחורה נוספת המשקפת את אופי הדמויות השונות. כך אפשר בעצם להבין שגם בתוך הקהילה הסגורה כביכול של השחורים בניו יורק, יש כל כך הרבה גוונים ואופנים שהמונח “גזענות” כבר מאבד את גבולות ההגדרה שלו. שימוש גאוני במוזיקה, אין ספק.
העונה השנייה של “לוק קייג'” לא פחות טובה מקודמתה וממשיכה להוות חלק חשוב ביותר ביקום הסינמטי של מארוול (כן כן, גם אחרי “הפנתר השחור”).
ציון: 4.5
