“ג’ומנג’י” המקורי, משנת 1995, הוא בשבילי לא רק סרט הרפתקאות ופנטזיה, לא רק סרט מקסים של רובין ויליאמס המנוח ולא רק סרט מגניב עם בעלי חיים. “ג’ומנג’י” בשבילי היה סוג של אבן דרך בחיים. מדובר באחד מסרטי הפנטזיה הראשונים שראיתי (הייתי בן 7 בערך) ולמרות שהוא לא ממש עובר את מבחן הזמן (בעיקר מבחינת אפקטים ויזואליים), הסרט, כמו המשחק בעלילה, שאב אותי פנימה אל החוויה של חיי ג’ונגל.
דמיינו לכם לרגע איך הרגשתי כשראיתי לראשונה את הטריילר של “ג’ומנג’י- שורדים בג’ונגל”, הרימייק\המשך “רוחני” מבית היוצר של ג’ייק קאסדן (“מורה רעה” בכיכובה של קמרון דיאז). הספיקו לי “דה-רוק” והפרצוף המסחרי שלו, וג’ק בלאק צורח בפיץ’ גבוה כדי שאגיד לעצמי “אוף…לא שוב”.
וכנראה שעורכי הטריילר לא עשו עבודה ממש טובה. זו הפעם השלישית השנה שאני שופט סרט לפי טריילר. הטריילר לא היה גרוע, הוא פשוט ניבא שמדובר בפרויקט קומי על גבול הסלפסטיק עם שחקני אקשן, מה שתמיד מרגיש ילדותי מדי או, במלוא מובן המילה, דבילי מדי.
הסרט לעומת הטריילר- קולע בול. ארבעה תלמידי תיכון נשלחים לריתוק- ספנסר החנון הצנום, פריג’ האתלט השרירי וחברו לשעבר של ספנסר, מרתה החנונית עם הפה הגדול ובת’אני הנערה המקובלת שמחוברת לנייד שלה טלפתית. ארבעת הסטראוטיפים מוצאים לפתע קונסולה ישנה עם משחק בשם “ג’ומנג’י” ובלחיצה על “שחק” הם נשאבים פנימה והופכים לדמויות שבחרו.
ספנסר החנון הופך לדוקטור סמולדר ברייבסטון (דה-רוק), שרק מלקרוא את שמו אתם מבינים שהוא הדמות החזקה ביותר במשחק. פריג’ האתלט הופך להפך המוחלט שלו, לזאולוג פצפון בשם פרנקלין “מאוס” פינבר (קווין הארט) נושא הכלים הנאמן של דוקטור ברייבסטון. מרתה החנונית קופצת כמה שנים קדימה מבחינת התפתחות מינית והופכת לרובי ראודהוס (קרן “אני לא נושם היא מהממת” גיליאן), אחת הנשים הקטלניות בעולם, ובת’אני המקובלת הופכת לפרופסור שלי אוברן (ג’ק בלאק), כן כן, קראתם נכון את הסוגריים. בת’אני הופכת לגבר שמנמן עם זקן.
הארבעה צריכים להשלים את המשחק ולעצור את פרופסור ואן פאלט המרושע (בובי קאנאבל) מלהשתלט על הג’ונגל כולו. בדרך הם פוגשים באלכס ווריק, או כפי שהמשחק מכנה אותו “מטוס-ים” מקדונהיו (מייסון גוסינו וניק ג’ונס בהתאמה), מי שנשאב למשחק בשנות ה90 (בסיומו של הסרט הקודם?) ונתקע 20 שנה כרובין ויליא….אמממ במשחק.
אני יודע מה אתם חושבים. ג’ונסון ובלאק, כבר סיבה שהסרט הוא בדיחה מהלכת. בואו נדחוף ביניהם את קווין הארט. הרי ג’ונסון והארט כבר הוכיחו את עצמם כצוות מנצח, וזה בדיוק מה שהם מעבירים בסרט הזה, תחושת ניצחון.
השחקנים, לעומת הילדים שמאפיינים אותם, שונים באופי בצורה קוטבית לחלוטין. ג’ונסון משחק את הבריון המגודל אך בתוכו מסתתרת נפש עדינה, פחדנית ו…פחדנית היסטרית. הארט לעומתו מגלם גמד צווחני וחכם שעמוק בפנים מנוהל ע”י בריון מטומטם. ההיפוכים הללו בין אופי הדמות למראה וההתנהגות שלה, הם סוג של גאונות תסריטאית. ג’ק בלאק גם הוא כתוב בצורה מאוד משעשעת. פשוט נתנו לו להתפרע על המסך, ובלאק מתפרע הכי טוב כשהוא מוציא את האישה שבו החוצה. גיליאן, טוב… מהממת. אין מילה אחרת. ההופעה שלה אומנם מאוד סולידית, אבל פשוט כיף להסתכל עליה (אני מניח שניק ג’ונס עושה את זה לשאר הקהל).
בתחילת הביקורת השתמשתי בביטוי “המשכון רוחני” והכוונה היא שהסרט, בהרבה רגעים, מזכיר לנו את המקור. הן ברפרנסים כמו שם הנבל (שהיה בשבילי אחד הציידים הכי “ציידים” בעולם בזמנו), ועד לאזכור ישיר של דמויות מהסרט המקורי.
למרות אותם רפרנסים, ניתן לראות ב”שורדים בג’ונגל” סרט העומד בזכות עצמו. לכן ההגדרה בין רימייק להמשכון נופלת בדיוק על סוג כתיבה שכזה. גם מחווה, וגם מה קורה הלאה. ומה שהסרט המקורי חלש בו היום, הסרט החדש מצליח לתחזק ולשפר. האפקטים אומנם מוגזמים מאוד בחלקם, אך מרהיבים לא פחות ולא מרגישים שמעמיסים על העין. בעוד “ג’ומנג’י” המקורי היה סרט דרמה קומי, “שורדים” הופך לקומדיית התבגרות שנונה וקורעת. היו המון רגעים שפשוט נקרעתי מצחוק רק מלהסתכל על דה-רוק מכל האנשים!
בלי יותר מדי ספוילרים, לכו ותנו צ’אנס ל”ג’ומנג’י – שורדים בג’ונגל”. חשבתי שרובין וויליאמס יתהפך בקברו. יש מצב שהוא יותר רוקד ממתהפך. אני את שלי למדתי- אל תשפוט סרט לפי הטריילר שלו.
ציון: 4.5
