לפני זמן (לא) רב, בגלקסיה (ממש לא) רחוקה…
בזמן קיים כלשהו, נולד ילד עם התמכרות לא בריאה ל”מלחמת הכוכבים”. ילד שכל פעם שסרט חדש בסדרה המופלאה הזאת יוצא הוא מרגיש כאילו זה יום חג בשבילו, אך כוחות האופל והספויילרים ניסו לחלוש על הילד, שכבר הפך לאיש, ולגלות לו את כל אשר ניתן לדעת על סרטים שאינם יצאו.
לאחר שהאיש גבר על אימפריית הספויילרים – המכונה גם פייסבוק, הוא ניגש למשימת חייו, כ”האחד”, “האחרון”, “התקווה החדשה” ויצא לסקר את הסרט החדש בסדרה – “מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי”.
המשך הקריאה אינו כולל ספויילרים לסרט “אחרוני הג’דיי”:
הסרט החדש ממשיך בדיוק כמעט מושלם את קודמו – “הכוח מתעורר”, כשריי נותנת ללוק את הלייטסייבר הישנה שלו (שאנחנו עדיין לא בדיוק יודעים מאיפה היא הגיעה, כי כזכור, היא נפלה עם היד של לוק בקלאוד סיטי…) ואם להיות כנים, כנראה פה אני אפסיק לספר לכם על הסרט, כי כל מידע מעבר לזה ישרת את כוחות הפייסבוק… אה, סליחה, את כוחות האופל של הספויילרים. יש סקרול ויש את המוזיקה האלמותית של ג׳ון ויליאמס ומעבר לזה אתם לא צריכים כלום.
אני כן אגיד את הדברים הבאים – הסרט מורכב ממספר עלילות שמצטלבות לקראת סוף הסרט, הולכות וחוזרות ממקום למקום. זו הבעיה המרכזית של הסרט, יש עלילות מסוימות, ואחת ספציפית שלא היה בה צורך, היא כן באה לקדם רעיונות ודברים מעניינים, אבל אם היו מקצרים את הרעיונות האלו לסצנה אחת – היינו מרוצים.
שאר עלילות הסרט היו דווקא מעניינות – ובעיקר המפגש בין ריי ללוק, אגדת הגלקסיה, אביר ג’די, מאסטר, לוחם, אגדה… שרוחו נשברה בגלל סיבות שאותן נגלה במהלך הסרט.
מבחינת משחק היה כיף לראות את כל הקאסט החדש מתפתח לתוך הפרנצ׳ייז, בין אם זו דייזי רידלי הנפלאה, הצמד של ג׳ון בואיגה ואוסקר אייזיק שהם פשוט loveable בטירוף ואדם דרייבר שנותן הופעה מצוינת בתפקיד קיילו רן שהוא פוסט “רצחתי את אבא שלי” (ואם זה ספויילר בשבילכם אז כנראה שבאמת נחתתם על כדור הארץ לא מזמן אחרי שהייה מאוד ארוכה בגלקסיה שהיא מאוד רחוקה מאולם האיימקס).
בקיילו רן יש קונפליקט רגשי עצום, האם הוא חלק מהצד האפל או הצד המואר של הכוח, שמועצם בסרט הנוכחי יותר מתמיד ואדם דרייבר מעביר את התחושות האלו בצורה מצמררת ולדעתי בדיוק במקום למרות שהוא עדיין מרגיש לפעמים כמו טינאייג׳ר עם בעיות זעם.
גנרל האקס (נא לא להתבלבל עם גנרל האגס, ומי שראה את הסרט יבין) של דונל גליסון, שלנצח יישאר ביל ויזלי, סוף סוף מקבל את זמן המסך שמגיע לו כיורש החוקי וה-הרבה פחות מאיים- של גרנד מוף טארקין האימתני. אפילו גוונדלין כריסטי שמגלמת את קפטן פזמה מקבלת סוג של גאולה לתפקיד הבאמת מגוחך שנתנו לה בכוח מתעורר.
מבחינת דמויות חדשות אנחנו מקבלים את קלי מארי טרן בתפקיד רוז – שהיא בעיקר דמות חמודה שבא לך להגיד לה ״יהיה בסדר ילדה, תסמכי עלינו״. את לורה דרן (אלי סטאלר מ”פארק היורה”) בתפקיד אדמירל הולדו, שלא אגיד שום דבר על התפקיד שלה, אבל היא בהחלט מצוינת. ולבסוף דמותו של DJ (שם הדמות לא מוזכרת בסרט, ולכן תודה לאלי האינטרנט ואתר IMDB) בגילומו של בניסיו דל טורו. למרות שהוא משתתף באחת הסצנות החשובות ביותר בסרט (בעיניי לפחות) הדמות שלו הייתה מיותרת לחלוטין, אם כי, יכול להיות שעוד נשמע עליו.
אבל… ביננו, כולנו חיכינו להופעה של שתי דמויות – קארי פישר המנוחה ומארק האמיל – האחים סקייווקר ושניהם… היו מדהים מעבר לכל דמיון. פישר, במכוון, או שלא, צילמה לא מעט סצנות טרם מותה, והצליחו לגרום לליאה להיות דמות מרגשת גם אם לרגע שוכחים את הטרגדיה שמאחוריה. מצאתי את עצמי לא מעט עם זגוגיות בעיניים רק בגלל העובדה שאני רואה את קארי פישר על המסך.
ומארק האמיל, האיש והאגדה, היה כל-כך כיף לראות אותו על המסך, מלבד העובדה שהוא שחקן הוא לא מסתיר העובדה שהוא גיק ואפשר לראות שהוא פשוט אוהב לשחק את הדמות של לוק, הוא גם גדל לתוכה והפנים אותה בצורה הכי טובה שאפשר. לוק סקיווקר של אחרוני הג׳דיי הוא הלוק האולטימטיבי והראוי שנראה על המסך.
הסרט לא חף מבעיות, אבל כהמשך ישיר לכוח מתעורר, שלשם שינוי לא דומה ל״אימפריה מכה שנית״, כפי שרבים חששו, בהחלט קיבלתי את הסרט שרציתי, עם הדינמיקות שרציתי לראות והטוויסטים שלא ידעתי שאני רוצה.
אגב, עם ויזואליות מהפנטת כמו של הסרט הזה – מומלץ ביותר לראות אותו באולם האיימקס ולקבל את החוויה המלאה, יש שם כמה שוטים שאני עוד מתלבט איזה מהם יהפכו לתמונות רקע במסך שלי כשהם יהיו זמינים לצפייה ביתית.
ציון: 4
