טרם יצאה “סוכני ש.י.ל.ד” לפגרה, הביקורת האחרונה שלי הייתה… מעט שלילית. סגירת הסאגה של גוסט-ריידר הייתה די צולעת בעיניי, וחשתי באמת שהסוס הזקן (יחסית) עומד למות. אבל, מסתבר שחופשה טובה עושה מה שחופשה טובה אמורה לעשות- למלא אנרגיות. כן, עושה רושם שיוצרי הסדרה חוזרים לעניינים גם אם לא מדובר בהילוך גבוה.

המשך הביקורת כוללת ספוילרים לפרק:

אחרי שהביסו את איליי מורו ואת תכניתו “לפוצץ את העיר”, על צוות הסוכנים מוטלת המשימה לנעול מאחורי סורג ובריח את מקור צרותיהם- הדארקהולד, אותו ספר רוע רב כוח שבעזרתו תכנן מורו לשלוט בעולם. בנוסף, פוקד המנהל מייס על דוקטור רדקליף ופיץ’ למחוק את הכונן הקשיח של איידה, מאחר ונחשפה להשפעת הדארקהולד. אתם מרגישים נכון, אנחנו בפתחה של מהפכת המכונות (מטריקס, אקס מכינה, ווסטוורלד מישהו?).

איידה מגלה מהר מאוד שהיא בסכנה והופכת את עורה (הסינטטי?) על יוצריה. תוך כדי שהיא מראה סממנים של “אולטרוניזציה” איידה מנטרלת כל סוכן או מדען ש.י.ל.ד שיוצא כנגדה. כאשר היא מגיעה לבסיס הסוכנות, איידה לא בוחלת באמצעים להשגת הספר. בין היתר היא: משתלטת על כלל התקשורת והאינטרנט בבסיס, משתלטת על אחד הקווינג’טים ופותחת באש על מאק ויו-יו, חודרת למצלמות האבטחה של הבסיס ואפילו משחיתה את הכפילה הרובוטית של מיי, פרי יצירתה (כן, מיי היא רובוט עכשיו) כדי לאתר את הספר.

מה שמצליח לעצבן ולהבריק בו זמנית, בעלילת הווסטוורלד המכובסת הזו, הן השורות של הנרי סימנס הלוא הוא מאק. מהרגע שהמילה “רובוט” יוצאת לו מהפה בפעם הראשונה בפרק, מאק לא מפסיק לזרוק רפרנסים לסרטי “שואת הרובוטים”. סצנה אחר סצנה נזרקים אזכורים לכל כך הרבה סרטי טראש וקאלט בז’אנר שבשלב מסוים צעקתי על הטלוויזיה “סתום כבר מאק!” אפילו אחרי שהאקשן נגמר יו-יו ומאק עדיין ממשיכים לזרוק שמות של סרטים בז’אנר.

השורה האהובה עלי -“עכשיו צריך לגרום לו לראות את כל סרטי “שליחות קטלנית” -“אפילו את “התעוררות”?” (צחקתי כל כך חזק שהשכנים התעצבנו). מה שמצליח לאזן בין המרגיז למגניב הוא אקורד הסיום של מאק מול איידה, ממש אחרי “נאום הפינוקיו” שלה. לא אקלקל לכם, פשוט תראו ותמחאו כפיים.

בינתיים בעלילת המשנה! (כי חייבים גם כאלה בסדרות שנמשכות עשרות פרקים) דייזי סימנס ומייס מאתרים את האינהיומן המסתורי שנשמר ע”י הסנטורית נדיר, שמתגלה כאחיה, ויג’י. בין ויג’י והסנטורית נוצר משבר אמון, כשזו מורה על כלבי השמירה לחסל אותו (כשחייזרים מפוצצים את אמא שלך בפלישה לניו-יורק, את עלולה לאבד את זה). ויג’י משכנע את אחותו לחוס על חייו, אך כשהמנהיג המסתורי של כלבי השמירה מורה לחסל את האינהיומן, כוחותיו (הזהים מאוד לכוחות הלא מקוריים של קוויקסילבר) מתפרצים החוצה, וגורמים לפחדיה של הסנטורית לפעול ולהרוג את אחיה. כן, הכל היה סתמי ומיותר ואולי רק חשף לנו אויב חדש המתחבא בצללים. דיי אוף נכון?

עד שלפתע פתאום! ממש לפני שהפרק נסגר! טאם טאם טאם! תפנית בעלילה, טיפה צפויה אך לא צפויה. חשבתם שאיידה לבד עומדת מאחורי המהפכה? טעיתם! זה רדקליף! רדקליף עדיין מרושע! במשך חצי עונה שלמה ג’ון האנה גורם לנו להרגיש את כל הרגשות הנכונים, ובשנייה אחת, ששוב, אפשר לקרוא לה צפויה, הופך הכל! לא רק זה! חשבתם שסיימנו עם ויג’יי נכון? אז הגופה שלו נזרקה לים. מה יש בים? טריג’ן! ששוב עטף אותו בגולם! מה?! מי?! איך?! כל כך הרבה שאלות! כל כך רצון לעוד! ככה עושים את זה! יאססססססס!

לסיכום- אם הסוס הזקן צולע, תנו לו סטרואידים, והוא ימשיך לרוץ. השנינות בדברים הקטנים כמו שורות משעשעות, הליכה למקומות שרצינו להגיע אליהם כבר שלוש עונות (יחסי מיי-קולסון) וטוויסטים שיוצרים דיסוננס כל כך אלגנטי, אלו בדיוק המרכיבים שמחזירים עניין בצפייה בסדרה שזמנה כביכול עבר. אני… רוצה… עוד!

ציון: 4.5