ב-1936, הסופר האמריקני מונרו לף הכיר לעולם את פרדיננד- שור מגודל העומד להילחם בזירה מול המטאדור, אך במקום להתנהג כפי שמצופה משור זועם, פרדיננד רק מחפש ליהנות מהחיים ולהריח את הפרחים בשדה. ב-1938, וולט דיסני מאמץ את הסיפור ומעבד אותו לסרט קצר וקולע (7 דק’) בו מוצג לנו, בצורה פשוטה להפליא, סיפורו של “הענק העדין” הזה. הסרט הזה אפילו זכה באותה שנה בפרס האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר הטוב של השנה.
80 שנים לאחר מכן, כשבדיסני עסוקים בלחלוב את הפולקלור הלטיני עם “קוקו” (ובהצלחה כבירה), הסטודיו הצנוע של בלו-סקיי מחליט “לתפוס את השור בקרניים” ולהעניק לפרדיננד את הטיפול הראוי במעבר לעולם הקולנוע שלאחרונה אפילו זכה במועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית סרט האנימציה הטוב של השנה.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט, ואם אתם הורים, אתם רוצים לקרוא את הספויילרים הללו:
כאמור פרדיננד (בקולו של המתאבק/שחקן לעת מצוא, ג’ון סינה), עגל עדין נפש וחובב פרחים, גדל בחוות הרבעה לצורך קרבות שוורים. לאחר מות אביו בזירה, פרדיננד בורח ומוצא עצמו בחווה ירוקה מלאת פרחים. נינה (לילי דיי), בתו של בעל החווה, מחליטה לגדל את העגל המבוהל וקוראת לו, באופן פלא, בשמו, פרדיננד, בלי שום סיבה נראית לעין, הוא לא נושא קולר או…מדבר עם בני אדם!
פרדיננד הופך להיות חיית מחמד אידאלית כמו כלב או חתול (למשפחה כבר יש כלב. הדמות שלו שכיחה. לגיטימי). תקרית מביכה בכיכר העיר מחזירה את פרדיננד אל חוות הולדתו בדיוק ביום בו בוחר המאטדור הטוב בעולם, את השור האולטימטיבי לקרב האחרון שלו.
הסרט הוא קודם כל סרט אנימציה לילדים. קל מאוד לזלזל באינטליגנציה של ילד כאשר מציגים לו שור ענקי שישן לצד מיטה של ילדה קטנה, מכניס ראש דרך חלון קטן או שוב, מצליח להישאר עם אותו שם למרות שאין לו דרך לומר את שמו לנינה! אם פתיחת הסרט בחוות “דל-טורו” (הגיוני) היה נשמט, או שמו של פרד לא היה מופיע בו, הדבר היה פחות מפריע לי, אבל חייבים לקחת בחשבון את צורת החשיבה של הסיפור בנקודה זו. או שהוא רציני (והוא הולך ונהיה רציני יותר, אולי יותר מדי, כבר נגיע לזה) או שהוא שטותי ודבילי. רק צריך להחליט.
בשובו לחוות “דל טורו”, פרד נפגש מחדש עם חברי הילדות שלו: בונז השור הרזה והקטן, גוואפו המגודל אך הפחדן ו-ואליינטה הבריון של הבית. מי שמתווספים לנוף הם לופה העז ש…זו פשוט קייט מקינון בתור עז וזה נהדר, אונו, דוס וקווטרו (על טרס לא מדברים) שלושה קיפודים שובבים וערמומיים, מאכינה שור שנולד במעבדה והוא פשוט נפלא על המסך, ואנגוס (דיוויד טאננט, כן כן ידעתי שחיכיתם לזה) שור סקוטי שעיר ועיוור (ורק עכשיו אני קולט שמדובר בבדיחה פנימית על תעשיית הבשר).
סל הדמויות המשעשעות והנפלאות הללו הוא נקודת החוזק הגדולה ביותר של הסרט. מי שמפתיע ממש לטובה הוא דווקא סינה, שעושה עבודת דיבוב לא רעה בכלל. נקודה נוספת לטובה הסרט היא כמובן האנימציה. סרט ילדים, אמרנו. וכיאה לסרט של בלו-סקיי, הנוף מרהיב, החל מהחווה ועד לזירה, עיצוב הדמויות משעשע וקל להתחבר אליו, וחלק מהסיקוונסים בסרט פשוט מהנים למראה גם כשאין טקסט.
קיימת סצנה אחת בה פרדיננד נקלע לחנות חרסינה. הכוראוגרפיה בסצנה זו היא אחת המבריקות ביותר שראיתי באנימציה, בשנתיים האחרונות לפחות. העובדה שהצליחו להעביר מתח, קומדיה וסלפסטיק בסצנה כל כך מורכבת אפילו ברמת התכנון שלה, זה משהו מדהים בעיניי כאנימטור.
ואז הויזואליות של הסרט מצביעה על אמת איומה לגביו. הסרט בא לתת לאנושות סטירה פעם נוספת בעניין התעללות בבעלי חיים. לפחות פעמיים חבריו של פרדיננד נשלחים לבית המטבחיים. השוט בו אחד הפרים נשלח במעלה הגבעה אל המפעל האפור והקודר לשחיטה, כל כך לא מתאימה לסרט ילדים.
הסצינה הזו נכנסת מיד לפנתאון הסצינות בסרטי אנימציה לכל המשפחה שאינן מתאימות לילדים, מייד אחרי מוות של אמא של במבי (מחוץ לפריים), והמוות של מופאסה ב”מלך האריות”. קשה לי לדמיין ילד שלא ייבהל עד עמקי נשמתו מסצנה כזו (והיא חוזרת פעמיים).
אל חשש, אף שור לא נשחט וכולם ניצלים (שוב חזרנו להיות סרט שטותי ודבילי), למעט… טוב… כל השוורים שנלחמו בזירה והפסידו בכל מקרה כי “השור תמיד מפסיד” (רגע…הסרט שוב רציני?).
מצטער “פרדיננד”. המסר שלך חזק ונחוץ, אתה סרט יפיפה עם דמויות מדהימות. הסיפור שלך כל כך פשוט. אבל מישהו כאן ניסה לערבב שטויות עם מחאה בועטת… וזה מבלבל, מבלבל מאוד. שווה ללכת לראות, אבל להכין את הילדים מראש.
ציון: 4
