בואו נתחיל בפצצה הגדולה שנזרקה השבוע וגרמה לכולם לאבד את הראש (מסיבה שאני באופן אישי לא מצליח להבין), באטמן קיים ביקום הסדרות של החץ (המוכר כ-Arrowverse). ידענו את זה די מזמן, עוד בפרק הראשון של “הפלאש”, כאשר ראינו בעיתון מהעתיד את השם “תעשיות ויין”. ידענו את זה כשב”סופרגירל” דיברו על החבר של סופרמן. ידענו על זה כשבאחד מהפרקים של “הפלאש” ביקום מקביל רואים את השם ברוס על הטלפון (יחד עם דיאנה, האל וחברים).
ידענו על זה כשהסדרה “החץ” המספרת על חייו של “החץ הירוק”, דמות מיקום הקומיקס של DC בו באטמן קיים, הוכרזה לראשונה לפני 6 שנים! אז למה למען השם כולם נדהמו כשאוליבר השתמש בשם ברוס ויין, כדי לדמות את המצב שלו לאבסורד!? תודה ויום טוב.
המשך הביקורת כוללת ספוילרים לפרק:
אחרי שהוצאנו את השטות המיותרת הזו מהמערכת, נתמקד בפרק השני, החלש יחסית, של העונה ה-6, שהחלה באופן סביר יחסית, של סדרת הדרמה-פשע, המסכנה יחסית, “החץ”. שוב אוליבר מוצא עצמו מחויב בהסברים לציבור בעקבות דליפת תמונה שלו בלבוש החץ הירוק לתקשורת. הFBI מתערבים, פושעים מחליטים לנצל את השיח הציבורי, כל העסק פחות או יותר שוב נמצא בכוננות שיא, שנפתרת עד סוף הפרק ע”י צמד ההאקרים המוכשר- אוברווטש ומיסטר טריפיק! כן, רוב הפרק מתמקד בחשיפת זהותו הסודית של אוליבר, ומיד לאחר מכן, הכחשה מוחלטת מגובה בראיות. משעמם, לעוס, עשו זאת לפני שתי עונות, ולא התקדמנו מילימטר בעלילה.
היכן כן התקדמנו? ובכן, אנטולי חוזר העירה במטרה לשוב לשורות הבראטבה. יחסיו עם אוליבר הופכים סופית ליחסי עוינות ואנטולי מנצל את השיח סביב זהותו של אוליבר, על מנת לחבל בקשרי העיר עם מרקוביה (שכנראה חשובה לא פחות לרוסים).
הדינמיקה בשיחה אחת בין אוליבר ואנטולי היא אחת משלושת הדברים שמחזיקים את הפרק, ואולי מחזירים את הסדרה לרף איכותי מסוים המצופה מדרמת פשע בסיסית (אם נשים את מוטיב גיבור העל בצד). לראות שינוי חד כל כך ביחסים בין מי שהיו חברים, אחים לנשק ולחיים, והפכו לשני קוטבי מצפון (אוליבר שחס מלהרוג ואנטולי שלא מהסס להרוג), גורם לצופה העייף להתיישר בכיסאו מעט ולמצוא עניין.
הדבר השני, והכי פחות משפיע בין שלושת עמודי הטווח של הפרק, הוא הסיפור האישי של דיגל. אחרי פרק אחד ולא מעט חפירות מצד דיינה, דיגל מתוודה שעבר בדיקה רפואית לאחר האירוע על ליאן-יו, בה גילו במוחו נזק בלתי הפיך ליכולות הקואורדינציה שלו. בהיותו חייל וחבר צוות, ג’ון לא מצליח למצוא את הדרך להודות שהוא לא ישוב להיות שימושי ויעיל כשהיה בעבר. דיינה ממשיכה לדחוף בו להודות במגרעותיו מאחר והוא לא רק חבר, אלא במצבו הוא מסכן את הצוות.
מדוע אני חושב שזהו החלש מבין שלושת חלקי הסיפור? מכיוון שהוא מסתכם בזה שג’ון לא מספיק להוציא ציוץ, ואוליבר כבר מבקש ממנו להיות החץ הירוק, כדי שלא יצטרך לדאוג אי פעם מהעובדה שבנו היחיד עשוי להתייתם (ולא חלילה הסנדק של וויליאם, מה שיבטיח שהילד לא יישאר לבד).
דיגל לקח על עצמו כבר את זהות החץ מאותן סיבות בדיוק. אני לא חושב שקו העלילה הזה יחזיק מעמד מעבר לחצי פרק. הבחירה בפתרון התסריטאי הזה היא, איך לומר, מוזרה, ממוחזרת ובעיקר מטופשת (הוא לא יכול להחזיק אקדח… אז חץ וקשת?).
וכאן אני מגיע לאלמנט החזק ביותר השבוע, ואולי הדבר הכי טוב שקרה לסדרה הזו עד כה- יחסי אוליבר-וויליאם. סוף כל סוף אנחנו זוכים לראות את אוליבר בתור אבא. אבא במאת האחוזים! אבא שמייעץ לבן שלו, אבא שדואג לבן שלו, אבא שמתחבר לבן שלו ואפילו יושב לשחק איתו.
זה כיוון שעוד לא ראינו אצל גיבורי-על בסדרות (או אפילו בסרטים, אולי שנייה וחצי באנטמן). ידוע שכאשר אדם לוקח על עצמו זהות סודית הוא מסכן את משפחתו ואהוביו. אצל אוליבר קווין המצב הרבה יותר מורכב. הוא גם גיבור-על, גם אב לבן מתוסבך, וגם ראש עיר! כמות אחריות לא רק לצוות, לילד או לתושבי העיר, אלא אחריות לשמירה על כל אלו בעת ובעונה אחת.
הדרך שבה הועבר הלחץ בו נמצא אוליבר, דרך השיחות שלו עם ויליאם, גרמה לי לרצות שהוא יהיה גם אבא שלי! ההזדהות הייתה כל כך עמוקה, עד שכבר לא חשבתי שאני צופה בסדרת גיבורי-על, אלא בדרמה משפחתית. וכנראה שזה מה שעשוי להכניס חזרה את האיכות לסדרה החצי מתה הזו.
ציון: 3.5
