כתיבה: גרג רוקה. אמנות: ליאם שארפ, ניקולה סקוט, ועוד.
כחלק מליין Rebirth של DC גרג רוקה לקח על עצמו את תפקיד הכותב של הריצה החדשה על וונדר וומן (דמות אותה הוא כתב בעבר). הריצה החדשה גם באה עם גימיק משלה, היא מתרחשת בשני קווי זמן, אחד בזמן הווה ואחד בעבר. כל חוברת בסדרה קופצת לקו זמן אחר, החוברות הממוספרות במספרים אי זוגיים, 1-3-5 והלאה, מספרות לנו את סיפור ההווה, ואילו החוברות הזוגיות, 2-4-6 והלאה, מתרכזות בסיפור שניתן לכנות כ-Year One, בעוד בחלק גדול מההרצה אנו מקבלים שני סיפורים נפרדים, בשלב מסוים הם מתגלים בעצם כאחד.
קו העלילה שמתרחש בהווה מתרכז בחיפוש של דיאנה אחרי ת’מיסקירה, האי של האמוזונות והבית שלה, שמסיבות לא ברורות, היא כבר אינה מסוגלת למצוא. משם נכנס הסיפור לכל מיני סיבוכים אשר כוללים שקרים בגידות ועוד מיני דברים שבדרך כלל מספקים חומרים לטלנובלה טובה.
קו העלילה השני מספר מחדש את האוריג’ין של דיאנה, ומראה לנו איך היא פגשה לראשונה את סטיב טרוור וחזרה איתו בחזרה לעולם של בני האדם. האם זה צירוף מקרים של-DC היה חשק לספר שוב את סיפור המקור של דיאנה זמן קצר לפני יציאת הסרט? מי יודע?! (זה לא צירוף מקרים, כסף! כסף! כסף!).
בשליש הראשון של הריצה לא נראה כל קשר בין קווי הזמן הנפרדים, למעט דמויות חוזרות, ולכן בשלב הראשוני של הקריאה תחושותיי לגבי הגימיק עדיין לא התגבשו. אבל, ככל שהקראיה ממשיכה, הקשרים בין הזמנים מתחילים להתבהר עד שהם נהיים למעשה שני צדדים של אותו מטבע, ועד שאתה מגיע לסוף ומבין בדיוק למה רוקה כיוון מהרגע הראשון, אתה רוצה לעמוד ולמחוא כפיים. לא רק ששני הסיפורים משלימים אחד את השני בצורה מצוינת, צורת הקריאה הזאת, ההחלפה בין ההווה והעבר, הופכת את החוויה ליותר מעניינת וסוחפת, וגם לא מרגישה מאולצת בכלל.
הסיפור שמתרחש בהווה בהתחלתו הוא מאוד אפל וכבד. דיאנה מחפשת את הבית שלה ת’אמסקירה אבל לא מצליחה למצוא אותו, זה נראה שהגישה המיוחדת שאמורה להיות לה אליו נעלמה. היא פונה לצ’יטה, למען עזרה, אבל חייבת לתת לה משהו בתמורה. קו העלילה שמתחיל באירועים האלה יהיה לאורך הסדרה היותר אפל וכבד מבין השניים, ואני מודה שבהתחלה היה לי קשה מעט להתחבר אליו, לא רק בגלל שכשלתי להבין את הקשר בינו לקו העלילה השני, אלא גם בגלל האווירה המבלבלת המוזרה והאפלה שלא הרגישה לי מתאימה לדמות של וונדר וומן ולעולם שלה. זה הרגיש לא אופייני, והיה שונה מאוד מהריצה של בריאן אזארלו על הדמות, שהיה יותר קליל ובעל קצב מהיר.
ככל שהעלילה מתפתחת, כשמתחיל להתבהר מה מתרחש, וסודות נחשפים, הקורא מבין שהטון האפל מתאים לסיפור שרוקה בחר לספר, וזה לא בא על חשבון הערכים של וונדר וומן ומה שעושה אותה למי שהיא, אלא פשוט מספר את הסיפור שלה עם גישה קצת שונה.
היתרון העיקרי של הסדרה בחצייה השני הוא ללא ספק הדמות של הנבלית. אני לא אחשוף יותר מדי על מנת לא להרוס את חווית הקריאה אבל רק אומר שבחצי השני של הריצה רוקה מציג לנו נבלית חדשה, שהסיפור שלה והמוטיבציה שלה כל כך מעניינים ועמוקים, שאני מתקשה בכלל להתייחס אליה כאל נבלית. יותר מדיוק יהיה לומר שכוחות גדולים ממנה דורשים ממנה להתעמת נגד וונדר וומן. תאמינו לי כשאומר לכם שהיה לי אכפת מהדמות שלה, ואיך המסע שלה יגמר, באותה כמות שהיה אכפת לי מוונדר וומן עצמה, אם לא יותר!
האומנות מתחלפת בין אמנים שונים לאורך הסדרה, המרכזיים ביניהם הם ליאם שארפ, ניקולה סקוט, ובילקוס אבלי. האומנות של אבלי וסקוט מאוד זורמת ונחמדה לעין. האומנות של ליאם שארפ לעומת זאת, אף על פי שהיא מאוד יפה ומושקעת, סובלת ממה שאני קורא לו “תסמונת אלכס רוס”. התמונה יפה, אפילו היית תולה אותה על הקיר, אבל חסרה בה תנועה, היא מציירת רגעים כאילו הם היו פסלים אדירים שמתעדים רגעים חשובים ספציפיים מאוד, לא כחלק מסדרה של פעולות. חסר לאומנות קצת זרימה וקשר בין פאנל לפאנל למרות שכל פנאל, בפני עצמו, הוא מצוין.
בין אם התאהבתם בוונדר וומן דרך הקומיקס, סדרת האנימציה של ליגת הצדק, הסרט של גל גדות, או דרך לינדה קרטר, ממש כדאי לכם לקרוא את הריצה הזאת. רוקה מבין את הדמות וזה בולט מאוד. הוא משחק עם הדמות של הגיבורה הקלאסית ומצליח, אחרי 75 שנים של הרפתקאות שונות, לקחת אותה למקומות חדשים ולהעניק לה ולסיפורה זווית חדשה. התוצאה, ממתק של קומיקס. חדש ומעניין.
את החוברות ניתן למצוא בימים אלו בחנויות הקומיקס באוגדנים אשר, כמו בחוברות, מופרדים לאוגדנים של סיפור ההווה ואוגדנים של סיפור Year One.
ציון: 5
