זומבים גורמים לי לאי שקט וסיוטים נוראיים יותר מהזינומורפים של “הנוסע השמיני”. אם אצטרך להגיד לכם מהו סרט הזומבים שהשפיע עלי בילדותי (או נערותי, אם תרצו), כזה שממש גרם לי לעצום את העיניים רוב הסרט, כנראה שאצרח לכם בפנים ואזכר בסרט הראשון בסדרת “האויב שבפנים” (שיצא אי שם ב-2002).

נכון, לא מדובר בסרט הזומבים הטוב בעולם. אבל בהתחשב בכך שהסרט מבוסס על משחק המחשב האפוקליפטי הכי מוכר בעולם, יש לו מקום מסוים בהיסטוריה של הזומבים. למרות שעלילת הסרט הראשון לא מתכתבת אחד לאחד עם עלילת המשחק, היה מדובר באחד העיבודים המוצלחים יותר ממשחק וידאו למסך הגדול.

כעת, 15 שנה אחרי, יוצא הסרט השישי, ומילה ג’ובוביץ’ חוזרת לגלם את אליס, גיבורת סדרת הסרטים הבלתי מנוצחת, ששרדה עשור וחצי של אפוקליפסת זומבים. הפעם אליס מגלה פתרון שיכול להשמיד את כל העל-מתים בעולם ולהציל את המין האנושי (בכל זאת, פרק הסיום, מה חשבתם?). אם איכשהו הצלחתם לעקוב אחר סדרת הסרטים עד כה, גם אתם תתחילו את הסרט במריטת שיערות.

יחסית לזה שכתב את כל סרטי הסדרה, וביים ארבעה מהם, פול וו. אס. אנדרסון (בלי להתבלבל, חס וחלילה, עם פול ס. אנדרסון שביים יצירות מופת כמו “לילות בוגי” ו”מגנוליה”) נהנה לשכוח לא מעט פרטי המשכיות במה שהוא קורא לו “הפרק המסכם”. הסרט נפתח, כמו כל קודמיו, באליס המספרת את סיפורה, רק שהפעם היא מספרת את סיפור המקור של “וירוס הטי”, שגרם למתים לקום משנתם.

אם אני זוכר נכון, “האויב שבפנים: אפוקליפסה” (הסרט השני בסדרה) הציג סיפור מקור דומה מאוד, על מדען שניסה להציל את בתו ממוות ויצר תרופה שהפכה לנשק ע”י תאגיד רשע בלה בלה בלה… כן! זה אותו סיפור! איזה חיבור נהדר! אך רגע. השמות שונים. אני לא זוכר שככה זה התרחש ב”אפוקליפסה”… מה קורה כאן?

לעובדה הזו מצטרף רגע צפוי ראשון, אחד מיני רבים (בלי הרבה ספוילרים, אם תחליטו כן לראות את הסרט, תבינו בעצמכם). העלילה, הסיפור, הדמויות, פשוט נזרקות לפח כדי לקדם סרט אקשן נוסף בעל אותו שם. בעוד ש”האויב שבפנים: הגמול” (הסרט החמישי בסדרה) מסתיים בסצנה אפית של גיבורים ונבלים יחד מול סוף העולם, “פרק הסיום” נפתח בחור עצום בעלילה שפשוט גורם לנו בלבול, תסכול ושוב בלבול.

לא עובר הרבה זמן ואליס נעמדת פנים מול פנים עם האנטגוניסט של הסרט – ד”ר אייזקס (איאן גלן). מצד אחד – נכון, אליס הרגה אותו ב”האויב שבפנים: השמדה” (הסרט השלישי בסדרה), אבל מצד שני הסרט הזה פתח תיבת פנדורה שלמה של גנטיקה (כן, זה חותר לשם). גלן מצליח להראות בסרט הזה שהוא, בעיקר, ממש רוצה אוסקר, ומלהטט בין אופי לאופי עבור אותה הדמות של מדען מרושע. האם זה עובד לו? נניח.

כדי לברוח מאייזקס, אליס מאחדת כוחות עם חבורת ניצולים (או קורבנות) שבראשם קלייר רדפילד (אלי לרטר), אשר מבין כל הדמויות הקשורות למשחק הוידאו המקורי, מקבלת את רוב זמן המסך בסאגה המרוחה הזו. לעומתה, ליאון, אותו מגלם ג’ון ארב, מופיע רק בסרט אחד.

בזה אחר זה הניצולים שלנו נקטפים, כמו פרחים בשדה של סצנות ‘הפחדה’ עלובות וחסרות רגש, בדרך לנבל הסופי. ישנה אפילו דמות קורבן אחת, שהמוות שלה כל כך ‘דרמטי’, ‘אפי’, ‘ארוך’ ו’אוי, שפיזית מצאתי את עצמי נמרח על המושב כמו מרגרינה בעודי תופס את הראש וצועק בשקט “אוף”.

אחת הנקודות הטובות של הסרט היא שהוא כל כך מודע להיותו סוף לסיפור, שחוסר המאמץ בו לפעמים נעשה בצורה מבריקה. נראה כי אפילו לכותבים נמאס מהסדרה. לדוגמא – יש שורה בתסריט, בה אחת הדמויות אומרת “אתה גוסס, get it over with”. הצחוק ברח לי מהאף כששמעתי את זה.

ההתנצחויות האין סופיות של אליס ואייזקס היו פשוט קומדיה אחת גדולה ומהנה. אילולי הסוף הזוועתי והמרוח עוד הייתי יכול להגיד שנהניתי, אבל להעתיק את “שרלוק הולמס: משחק הצללים”? זה כמעט גרם לי לקום וללכת. למרבה הצער נשארו עוד 20 דקות לסרט, והרגשתי מחויב לסיים.

שום דבר אחר לא הציל את הסרט מהגורל האכזר שלו. לא הפסקול הצורם, לא המשחק הדפוק של כולם (כולל ג’ובוביץ), לא האקשן הבנאלי או ההפחדות המתוזמנות הצפויות, ובטח ובטח לא “הטוויסטים” בעלילה. “האויב שבפנים: פרק הסיום” (מתסכל שזה השם שלו אפילו) הוא דוגמא מצוינת לסרט שמסמל עצירה איטית לסדרה שהייתה צריכה להסתיים לפני שני סרטים מיותרים (אך סבירים). העיקר הכסף, נכון חברים? תיחנקו איתו. תיחנקו, ותישארו מתים הפעם ראבאק!

ציון: אפס