ביקורת, "דוקטור סטריינג'" – הנאה לצד אכזבה

אפשר להגיד שאני סוגד לסרטי היקום הסינמטי של מרוול. כל סרט שלהם הוא אירוע מבחינתי וסיבה למסיבה. לפעמים זה עובד לרעתי, כי כשאני מתאכזב מהם – זו נפילה שכואבת לי. מסיבה זו, החלטתי להיכנס לד"ר סטריינג' ללא ציפיות גבוהות. אבל עדיין עם ציפיות בסיסיות כיאה לסרט של מארוול. ובכן, לצערי זה לא עזר ובמידה מסוימת הסרט עדיין הצליח לאכזב אותי.

נתחיל מהדברים הטובים בסרט:

בשונה מסרטי מרוול האחרים, "דוקטור סטריינג'" כן מנסה להיות סרט בוגר יותר. בתחילת הסרט, אחרי סצנת אקשן אפית אנו נכנסים לאווירה קצת יותר רצינית: את 10 הדקות הראשונות שלו אנחנו מבלים בבית-חולים עם רופאים ועניינים של חיים ומוות וכל מה שהולך עם זה. ואפילו הפעם הראשונה שרואים מישהו נהרג בסרט הזה – זה קצת מעורר חלחלה.

כיאה לסרט מרוול, הוא רווי בהומור. זו לא קומדיה, זה לא "שומרי הגלקסיה", נכון. אבל כן יש שימוש יפה בהומור, בדיוק במינון הנכון, וכשמשתמשים בו, עושים זאת בצורה מדויקת ונכונה. כשיש בדיחה – היא בדיחה טובה.

null

אולם, הדבר הטוב ביותר בסרט, ללא כל ספק, הוא הוויזואליות שלו, ואם הטריילרים מבטיחים ממתק לעיניים, המוצר הסופי לא מאכזב, אלא ההפך. הוא נראה טוב, וברור שהוא נועד להיות סרט כזה שכל כמה דקות תגידו "וואו!". במיוחד אם אתם רואים אותו באיימקס (האופציה האידיאלית). הסרט הותאם במיוחד לפורמט האיימקס ולצפות בו שם – זו החוויה המקסימלית שתקבלו מהסרט.

השילוב של שני האלמנטים שהזכרתי, ההומור והוויזואליות יוצר אלמנט שלישי, ואולי החשוב ביותר: כיף! אתם תלכו לסרט הזה. ואתם תיהנו ממנו, אפילו מאוד.

null

אחד הדברים שאני הכי אוהב בסרטי היקום הסינמטי של מרוול (או שמא מעתה צריך לומר: הרב-יקום הקולנועי) הוא הקשר והחיבור בין הסרטים השונים. כמובן שעדיין מדובר בסרט סולו והוא נועד לכך שיהיה אפשר ליהנות ממנו באופן אינדיבידואלי והקשרים ליקום הסינמטי הכולל מגיעים בסרט הזה בצורת רמזים ואיסטר אגס קטנים (לגיקים הכבדים: פקחו עיניכם וזקפו אוזניכם להתייחסויות כאלו ואחרות).

אני מדבר על מוטיב שחוזר על עצמו ברוב המוחלט של סרטי ה-MCU: הקו המטושטש שבין מדע לקסם. כמעט בכל סרט יש התייחסות כזו או אחרת לנושא. המשפט "חלק קוראים לזה קסם וחלק קוראים לזה מדע" על צורותיו השונות מופיע ב-3 סרטים שונים. ויז'ן ואולטרון הם  תוצרים של מדע וקסם. הניסיון של טוני סטארק להסביר את כוחותיו של מיולניר, הפטיש של תור (סורק טביעת אצבע). והדוגמאות עוד רבות.

null

אם עד היום לכל תופעה על טבעית, כזו או אחרת, ניסו להמציא איזשהו ממבו ג'מבו כדי שיהיו לו איזשהו בסיס הגיוני – בסרט הזה אומרים חד וחלק: מדובר בקסם. גם לזה ניסו להמציא איזשהו ממבו ג'מבו אבל עדיין – קסם במלוא מובן המילה. אין לומר שהאלמנט שעליו דיברתי לא מופיע בסרט – דוקטור סטריינג' הוא הסרט האולטימטיבי שמתייחס לקו המטושטש בין מדע לקסם. לראייה: בתחילת דרכו סטריינג' מנסה למצוא הסבר הגיוני באופן נואש לכל דבר שאינו ברור או מוכר לו. כמו כן, לא אחת, למרות כל כוחות הקסם שיש לו, בכמה רגעי משבר, סטריינג' פונה למדע הרפואה לעזרה.

ואם אנחנו כבר במגמת פרגון, אז ח"ח על הליהוק המושלם של טילדה סווינטון לתפקיד ה-Ancient One, או כמו שקראו לה בעברית: "רוח עתיקה". כשנחשף הליהוק היו הרבה קריאות בוז, מפני שבמקור הדמות היא דמותו של גבר אסיאתי מבוגר והתלונות היו על כך שמדובר בווייט וואשינג (ליהוק שחקן לבן לתפקיד של בן מיעוטים) וג'נדר סוופינג (ליהוק שחקנית לתפקיד של גבר) שלא לצורך.

null

אחרי הצפייה בסרט אני בטוח שיהיו הרבה מהמתלוננים שיאכלו את הכובע. מעבר לכך שטילדה סווינטון היא פשוט שחקנית מעולה, לא משנה מה היא עושה – היא עשתה התפקיד הזה בצורה מושלמת ואני יכול להגיד בלב שלם שהיא הדמות האהובה עליי ביותר בסרט הזה. היא הייתה הדמות עם הכי הרבה עומק… לצערי, זו לא הייתה תחרות גדולה מדי.

מה שמוביל אותי לדברים שלא עבדו בסרט:

אם בהתחלה חששתי כי "דוקטור סטריינג'" יהיה דומה מאוד ל"איירון מן" (על הנייר שתי הדמויות ושני הסרטים די דומים) כבר בסצינות הראשונות של הסרט החשש הזה התבדה, אולם, הוא התחלף בתחושת אכזבה מסוימת שהסרט הזה פשוט מזכיר כל כך הרבה סרטים אחרים, לא רק של מרוול. הסרט הוא מאש-אפ בין מטריקס, התחלה וסרטי מרוול ולא במובן הטוב של המילה.

null

אחרי שמונה שנים בהן מרוול מייצרת שוברי קופות הייתי מצפה שבשלב הזה הם כבר יפתיעו אותי. במיוחד אחרי סרט כמו "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" שמולו "דוקטור סטריינג'" מתגמד ויותר קרוב באיכותו לסרט סטייל "אנטמן", שהיה ונועד להיות סרט מרוול קטן (תרתי משמע). האירוניה היא שעד כמה שהנושא של הסרט מדבר על פתיחת העיניים והראש לדברים שמעולם לא חשבנו עליהם (משהו שהוא עושה נהדר בפן הויזואלי שלו) – מבחינת התסריט והסיפור הוא תבניתי בצורה נוראית: גיבור יוצא למסע עקב שינוי בסטטוס-קוו, גיבור מתפתח, גיבור נלחם בנבל, הסוף.

ציפיתי שהסרט יהיה קצת שונה, ככה הוא משווק וככה הוא מתיימר להיות. קווין פייגי (הארכיטקט הראשי של ה-MCU), אמר שהסרט הזה יהיה שונה כי הוא יפתח את היקום של מרוול לפן הבין-ממדי. ייתן לנו הצצה לצד חדש ב-.MCU והוא בהחלט עשה את זה. אבל זה הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות. הסרט הזה הוא בעצם הכנה בלבד. הוא מכין את הקרקע לאלמנט הבין-ממדי, אותו אנו נראה, בסרטי "הנוקמים" הבאים שיסיימו את סאגת אבני האינסוף ותאנוס. אבל… חבל שזה לא השתלם לנו הצופים כבר עכשיו, ב"סטריינג'".

null
עוד דבר פועל לרעתו של הסרט הוא הקצב שלו, שהוא מהיר מדי. לפעמים זה עובד לו, מבחינת האקשן לדוגמא, אבל לרוב זה לא. איפה זה לא עובד? בפיתוח הדמויות ואפילו בפיתוח דמותו של סטיבן סטריינג' עצמו.

סטריינג' בעצם עובר מסע נפשי והתפתחותי בסרט הזה. וזה קורה כל כך מהר שזה לא אמין. השינויים שסטיבן עובר קורים במהרה עד כדי כך שאין לצופה זמן להתחבר רגשית אליו ולמסע שלו. הכל מאוד מרומז, הנה הוא נפצע, הנה הוא פוגש את ה-Ancient One, הנה דקה וחצי של אימונים, והנה הנבל והקרב הסופי.

null

ובגלל האלמנטים האלו שציינתי: הקצב המהיר מדי בסיפור והעובדה שהסרט היה מאוד תבניתי – הרגשתי כאילו אני מריץ מהר סרט שכבר ראיתי אינספור פעמים. וכן, אין ספק שקשה להנמיך לגמרי את הציפיות כשמדובר בשילוב של קאמברבץ' ומרוול.

כמו כן, אחד היתרונות הגדולים של הסרט, מוביל אותי גם לחסרונות נוספים: כל מי שצופה בסרט יאמר בוודאי שהוא "וואו" ו"מדהים להסתכל עליו". ואכן הוא וואו ומדהים להסתכל עליו. אבל אם להשוות – שומרי הגלקסיה בעיניי נראה יותר טוב. למה? כי שם לכל דבר מדהים שנראה על המסך הייתה סיבה. לא זרקו על המסך אפקטים וצבעים רק לשם ה"וואו". כאן ניסו לדחוף לנו בגרון את ה"וואו" יותר מדי באופן מאוד שקוף.

null

בנוסף, במהלך אינספור הפעמים בו כל העולם התהפך על המסך (תרתי משמע) – רק פעם אחת ריגשה אותי, רק פעם אחת הרגשתי שאני בתוך הסרט. שאר סצנות האקשן והסצנות המלאות באפקטים היו יפות ויזואלית, אבל היה חסר בהן את הריגוש הבסיסי. ופה נכנס ההבדל בין סרט לבין וידאו-ארט.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה: בחלק מסרטי איימקס יש את אלמנט שינוי יחס המסך. כלומר סצנות רגילות מוקרנות עם פסים שחורים למעלה ולמטה והסצנות שהותאמו או צולמו באיימקס לפתע ממלאות את כל המסך. וזה קורה בד"כ בסצנות גרנדיוזיות או סצנות אקשן גדולות. מה שממש מדגיש את הסקופ של הסצנות האלו ומעצים את חווית הצפייה באיימקס. שתי הדוגמאות הכי טובות לכך הן בסרטים הן: "שומרי הגלקסיה" ו"בין כוכבים". מי שחווה סרט מסוג שכזה יבין על מה אני מדבר.

null

למה אני מציין את זה? מפני שבסרט הזה, נדמה שכאילו עשו "אן דן דינו" לגבי אילו סצנות יוקרנו ביחס-מסך של איימקס ואילו לא. היו סצנות, שהתנהלו בהן סתם דיאלוגים, או שסתם לא קרו בהם דברים גדולים מדי – ועדיין יחס המסך השתנה לתמונה גדולה יותר. לא היה לזה שום צורך וזה הוריד מערך הסצנות שבאמת היו צריכות את זה. וגם זה משהו ש"שומרי הגלקסיה" עשו נכון במינון שלו והסרט הזה לא.

בסופו של דבר זה רק עוד פרט שמוסיף לכל ה"כמעט" של הסרט הזה, לכל ה"אבל". כאילו הבמאי לא בדיוק ידע מה הוא עושה. הסרט יפה ויזואלית… אבל.  הסרט מהנה… אבל. הסרט מנסה להיות עמוק… אבל.

null

ובאמת שחבל, כי על-פניו הייתה כאן למרוול הזדמנות מעולה לעשות עוד להיט שיפתיע את כולם באיכותו, כמו "שומרי הגלקסיה" או שני הסרטים האחרונים של קפטן אמריקה. דמות מעניינת, שחקן מעולה, סיפור מעניין פוטנציאלית. במקרה של "דוקטור סטריינג'" זה כל מה שנשארנו איתו… סרט עם המון פוטנציאל.

לסיכום: תלכו לראות את הסרט, תיהנו ממנו אבל גם שימו לב לנקודות היותר חלשות שלו. ו… תהיו גיקים טובים ותישארו עד סוף הכתוביות, אוקיי? יש 2 סצנות שמחכות לכם שם. בהצלחה.

ציון: 3
ratings-film-3

 

 

3 מחשבות על “ביקורת, "דוקטור סטריינג'" – הנאה לצד אכזבה”

  1. נשמע שהיית צריך לעשן משהו לפני. אתה מתעסק בשטויות… סרט מעולה. לא סתם האמריקאים מתלהבים – במיוחד אלו שקראו את הקומיקס ואלו שראו באיימקס.

    אהבתי

  2. לא יודע, ממש נהניתי מהסרט הזה, ואני לא מסכים שהוא אכזב יותר מדי. בסך הכל רוב סיפורי האוריג'ין שמגיעים מהקומיקסים דומים אחד לשני, וקשה למצוא את המיוחד. הסיפור של סטיבן סטריינג' לא יותר מדי שונה מהאחרים, ואנחנו מורגלים לקווי עלילה כאלה. ועדיין, הסרט הזה הצליח להישאר אחר מהשאר. לא רק בגלל הוויזואלים ההזויים (כל כך מתחרט שלא צפיתי ב3D), אלא בגלל שיש מגמת שיפור באופן שבו עושים את הסרט. ההומור הרגיש שנון יותר, לפורמולה הידועה נעשו טוויקים קטנים כדי לשפר אותה ובסך הכל הסרט נראה לי הרבה יותר מלוטש מאחרים מבחינת המבנה שלו ומה שהוא ניסה להעביר. אז כן, הסיפור היה גנרי כמו רוב סיפורי מארוול, הנבל היה חסר עומק כמו רוב נבלי מארוול (טוב יותר מהאחרים, עדיין לוקה בחסר) והדמויות לא היו מפותחות מספיק כי העלילה הדחוסה לא השאירה לזה זמן, בטח שלא עם הקצב המהיר שבו הכל התקדם. ועדיין, נהניתי ממנו יותר מסרטי אוריג'ין אחרים. אמנם ראיתי הכל בעבר, אבל זה היה יותר טוב. אולי זה אומר שהם למדו כמה דברים מההתנסויות הקודמות ומנסים לחדש פה ושם, גם אם זה על פניו אותו דבר. אולי זה הליהוק המדהים של קמברבאץ', או בכלל עבודת המשחק בסרט – גם השחקנים המשניים עשו תפקידים נהדרים, ומכרו לגמרי את כל השטויות הקוסמיות שראינו. או שאני סתם פאנבוי כי אני ממש אוהב את דוקטור סטריינג'. בכל מקרה, שווה צפייה כדי לגבש דעה משל עצמכם. הוא כיפי גם אם יש לו חולשות מסוימות, כמו רוב סרטי הקומיקס של מארוול בעצם (:
    I've come to bargain עשה את הסרט!

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s