פוסט אורח מאת טל מלכא

שמתם לב שפרק 9, בעונות של “משחקי הכס”, מנקז לתוכו את הקונפליקט הדרמטי של כל עונה? במהלך העונות, הפרק התשיעי היה זה ש”התברך” במניין הרוגים גבוה, הפקות מושקעות ושינוים דרמטיים במאזני הכוח, השליטה, האלימות והפנטזיה של הסדרה: החל מהכחדת הדור הבוגר של משפחת סטארק על צבאם בעונה השלישית. הקרב על החומה בו הדף משמר הלילה בראשות ג’ון סנו את הפראיים ויצא לכרות עימם ברית שלום בסופו בעונה הרביעית, והגדול מכולם עד כה, הקרב המרהיב בהארד-הום בעונה החמישית.

אזהרה: המשך הקריאה כולל ספויילרים לפרק

הנה, אנו מגיעים לפרק התשיעי של העונה השישית של הסדרה שיצרו די.בי.ווייס ודיוויד ביינוף, שפשוט התעלו על עצמם פעם נוספת עם שני קתרזיסים שהעבירו גלי חמימות שלא נראו במחזותינו מאז האיחוד הכל כך מרגש בין ג’ון סנואו וסאנסה סטארק.

הפרק מציג בברור את אופי הכתיבה הייחודי, תסריט שמתכתב עם הפאתוס שלו עצמו. עלות הפקת הפרק, לפי פרסומים ברשת עומד על כ- 20 מיליון (!!!) דולר- דמיינו כמה סרטים ישראלים באורך מלא אפשר להפיק בסכום הזה- לכן כל מילה שנאמרת בו שווה המון כסף.

כשדנירז אומרת לאדונים אשר באו לכבוש אותה ‘My reign has just begun’ היא יודעת על מה היא מדברת. בסצנת CGI מרהיבה, רוכבת “אם הדרקונים” ומראה לנו לאן המשחק הזה הולך, כמה כוח נמצא עכשיו בצד הזה של העולם. אם זה לא מספיק, דאריו נהאריס והרוכבים הדותרקים עורפים את ראשי בני ההרפיה ובשוט אחד מחסלים את האיום הזה.

הסדרה שורפת בלהבות ספינה אחת כתצוגת תכלית, וטריון, ביחד עם תולע-אפור, מכניעים את האדונים, משחררים את לוחמיהם ומשתלטים על צי הספינות.

הדובדבן שבקצפת, בחלק הזה של הפרק, הוא הגעתם של ילידי הברזל, תיאון ויארה גרייג’וי, לשאת ולתת עם דנירז. פה הסדרה מאמצת את הפן הפמיניסטי החזק מאד של העונות האחרונות בהן אנו רואים את עליית הכוח הנשי. הדמויות הגבריות הנמצאות בעמדות הכוח סביב דנירז הם גברים פגומים: תולע אפור, מפקדם של הבלתי טמאים, ולורד ואריז רב, המרגלים, סריסים. טיריון לאניסטר, האסטרטג הטוב בכל שבעת הממלכות, הוא גמד מצולק. לצד דנירז הבלתי נשרפת, אם הדרקונים ומיסנדיי אשר דוברת אינספור שפות- המושלמות מבחינה פיזית.

האנלוגיה עוברת גם אל האחים גרייג’וי שבאו זה מקרוב – יארה לוחמת חזקה ואמיצה ותיאון מסורס הקם ממשבר טראומטי גדול. יארה מבקשת את עזרתה של דנירז לכבוש את איי הברזל מידי דודה תמורת ספינות (אלו שברשותה ואלו שישיגו במהלך הכיבוש) בעזרתן תוכל לחצות את הים עם צבא הבלתי טמאים והפרשים הדותרקים שלה. כפי שדנירז הצהירה, השלטון שלה רק החל, אנחנו מפליגים לווסטרוז (סוף סוף, יש להגיד).

בצפון אנחנו מגיעים ל-showdown האמיתי. ‘קרב הממזרים’. אחרי השוואת פינים והזמנה לדו-קרב, סאנסה שוב משתמשת בשפה הייחודית של הסדרה ופשוט אומרת לנו מה הולך לקרות. כמה שהילדה הזו גדלה. בערך מהעונה השנייה לא הצלחתי להבין שום דבר שהיא עושה, כלום. ילדה שהכל קורה לה, כל כך פאסיבית, פשוט בלעה כל דבר שהסדרה וסרסיי, וג’ופרי, ומרג’רי ובייליש ורמזי, הכניסו לה. אבל עכשיו אנחנו כבר בעונה השישית, תכף הכל נגמר וצריך להראות איך הזמן והעונות בווסטרוז משנים אותך.

בקרירות צפונית וסבלנות, סנסה כבר יודעת מה שאנחנו עוד צריכים לשרוד, קרב אדירים בשביל להתענג עליו: “אתה תמות מחר, רמזי. תישן טוב” ויציאה דרמטית ברכיבה. שוב פעם, הסדרה כותבת את עצמה לפנינו רק כדי שנחזור בסוף הפרק ונאמר “איזה גברת הסאנסה הזו, כל מילה שלה בסלע”. (הקטע מהסדרה)

גם עצתה של סאנסה היא כתיבה טובה שמראה כמה ג’ון הוא סטארק אמיתי כמו אביו וכל אחיו. כל פעם שאומרים להם לא לעשות את הדבר האצילי, אלא לעשות את הדבר החכם, המהלך המלחמתי האלים ולא המכובד הם פשוט לא מקשיבים. “אל תעשה מה שהוא מצפה ממך”, הכותבים כאילו פונים אל הצופים ושואלים אותם מה הם רוצים שיקרה. הצופים רוצים שג’ון ינצח, שפעם אחת נזכה, בחיים האלה, לקצת נחת מהסדרה הזו שבאה פעם בשנה והורסת לנו את החיים לעשרה שבועות ומחסלת דמויות שאנחנו מושקעים בהן נפשית בלי למצמץ.

הסדרה הולכת עוד קצת נגדנו כשג’ון מבקש ממליסנדרה לא להחזיר אותו לחיים. “זה לא אני, זה הוא” היא אומרת בברור. ג’ון סנו מתחיל את הסצנה מול מליסנדה מואר על ידי האש הבוערת מצד ימין בעוד החצי השני של פניו בעלטה. לאחר שהיא מסבירה לו שהכל זה רצון אל האור, שאין עוד מלבדו, מספקת הסדרה את הרמזים הכה אהובים עליה, וכעת פניו של ג’ון מוארות במלואן כשהוא מביט בחצי פרופיל אל האש הבוערת. כן ג’ון שלנו, אל האור אוהב אותך.

סצנת הקרב צולמה במשך שלושה שבועות ומציגה בריאליזם לא מתפשר את האלימות הברוטלית של לחימה בתקופת ימי הביניים- לא שהיום זה מחזה יותר חביב, כן. רמזי משחרר את ריקון רק בכדי לאפס עליו את הקשת, תוך כדי שג’ון דוהר במהרה בשביל להציל אותו. בעריכה מקבילה בין ריקון (הסטארק הכי חסר ערך מבחינת הסדרה עד כה) המדדה, ג’ון הדוהר להצילו ורמזי היורה חצים בסבלנות- סצנה מהווה הכנה למה שהולך לקרות בקרב עצמו וערוכה בצורה נהדרת, היצ’קוק היה גאה. לאחר שרמזי מחסל את ריקון בחץ, מסתערים פרשיו של רמזי לכוונו של ג’ון כאשר אנשיו רק מתחילים את ההסתערות.

עכשיו אנחנו יושבים על קצה הכסא. הכל נראה אבוד. ג’ון שולף את חרבו האגדתית ובשוט מרהיב מהגב עומד מול צבאו של רמזי המסתער- תודה רבה לפביאן ווגנר על איכויות צילום קולנועיות במדיום הטלוויזיוני שלא היו מביישות שום סרט באורך מלא. אנשיו הפראיים של ג’ון מגיעים בדיוק בזמן, ומראים לנו איך קרב ימי ביניים נשמע, מרגיש ומריח. אלימות, דם, איברים מרוטשים, מעיים שפוכים וגופות על גבי גופות מתבוססות בדם ובוץ.

באמצע מצטרפת הסדרה לאופנה השלטת היום בקולנוע ההוליוודי מאז יציאתם של ‘בירדמן’ ו’האיש שנולד מחדש’ של אינאיריטו, ומוציאה תחת ידיו של הבמאי מיגל ספוצ’יק, שני וואן-שוטים מרהיבים של הלחימה של ג’ון בתוך בליל אלימות, חרבות סוסים וחצים הנופלים משמיים, כאשר צבאו של רמזי מיירט את הפראיים ואת הצבא שלו עצמו.

אין מה לומר, הסגנון הזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש ומעניק איכות קולנועית משוגעת המצריכה תיאום מושלם בין צילום, בימוי ומשחק תוך כדי הפעלת הפקת ענק של ניצבים, ואינספור השלמות בפוסט ואפטר. ועדיין, ספטקל מרהיב מאין כמותו.

סצנת הכיתור והרמיסה של ג’ון סנו על ידי הצבא שלו עצמו, מציגה את אחד הרגעים שגרמו בוודאי להרבה צופים לחשוב שהנה, אולי ג’ון סנו ימחץ על ידי הפראיים הלא מאומנים ולא מתואמים. אך הוא מצליח להיחלץ ולטפס מעלה, מחוץ בין אנשיו, מכותר על ידי הצבא של רמזי, הכל אבוד.

ואז, בדיוק ברגע הנכון, יחד עם הפסקול המאלף של ראמין ג’אוודי, שוט אחד של תקווה: דגלם של בית ארין, הבית אשר עבר השתלטות עוינת על ידי פיטר בייליש- little finger בכבודו ובעצמו. הוא זוכה לטו-שוט לצד סאנסה, אשר זוכה בעצמה לקלוז-אפ לבדה מגניבה חיוך. ניצחון.

אחרי שהם פורצים את חומות וינטרפל, ג’ון סנו מח’לע את רמזי ומעניק לו בשמנו 21 אגרופים לפנים. אך הכבוד לחיסולו שמור לסאנסה המשסעת בו את כלביו שלו, אותם הרעיב כדי שישמשו נשק קטלני כנגד אויביו ומתנגדיו. גם כאן הסדרה עונה לעצמה: האיבר שהכלבים בוחרים לאכול קודם הוא הלשון, נשיקה כזו טרם נראתה בסדרה. אך לדמות כמו רמזי בולטון לא הגיע מוות פחות גרפי ומחריד. את האלימות שלו הוא העביר לסאנסה ולנו הצופים באופן כה בוטה, שלא יכולנו להוריד את העיניים מהמסך, צמאים לראות איך כלבים אוכלים בן אנוש קשור לכיסא, כל הכבוד למשחקי הכס.

זה פרק קצת מוזר. קבלנו בדיוק מה שרצינו. דנירז יודעת לרכוב על דרקונים ויש לה את הספינות. הדגל עטוי הזאב האפור מקשט את קירות וינטרפל, ג’ון סנו חי, סאנסה חיה, רמזי מת. הרבה זמן לא קבלנו כל כך הרבה נחת מפרק אחד של ‘משחקי הכס’, הרבה זמן לא ראינו את החבר’ה שאנחנו מעודדים, אלה שמציגים ערכים של כבוד חברות ותקווה מנצחים.

מצד שני אולי אסור לסדרה במעמד כזה להמשיך למכור לנו את השקר ההוליוודי הזה שהטוב מנצח בסוף. אולי אל האור שם אותה על המסך שלנו במטרה להראות לנו איך העולם הזה מתנהל באמת, בעזרת אלימות ברוטלית, אינטרסים ומאבקי כוח של מספר משפחות המנצלות את האדם הקטן במלחמות חסרות התועלת שלהם על השליטה.

בפרק הבא, והאחרון לעונה, נגלה באיזה מחיר באה העזרה של לורד בייליש. ונזכה לראות שוב את סידורו מחדש של לוח המשחק הבלתי נגמר לקראת הקרב הגדול באמת של הסדרה- הקרב בין המתים לחיים, בין האש לקרח.

עוד פרטים וסרטונים של טל מלכא תוכלו למצוא בערוץ היוטיוב שלו, שנקרא: “עם א’ בסוף”