אזהרה: הביקורת כוללת ספוילרים לפרק!

כשחושבים “ערפדים”, האוכלוסיה מתחלקת לשניים: אלו שגדלו בעשור או שניים האחרונים וחושבים שערפדים זה סקסי וחמוד, ואלו הוותיקים יותר שהמילה “ערפד” מחדירה בהם אימה. השבוע “הנגיף” החזירה ב-100 אחוזים טהורים את התואר “אימה” לז’אנר הערפדים. נכון, כדי להשאיר את כל הדמויות וקווי העלילה רלוונטיים, היה עיסוק פה ושם בגאס, איינג’ל ומשפחת גופטה, ובהמשך מפגשו המפתיע של סטראקיין עם פנסקיו, אבל עיקר הפוקוס, המתח והעוצמה של הפרק סבב סביב אותו רגע מותח משבוע שעבר, במרתף העינויים של הר אייקורסט.

כמו שכבר הספקנו להבין, אייקורסט אוהב את האוכל שלו צורח, לכן הוא לא רק קושר את דאץ’ המסכנה בשלשלאות, אלא גם מעביר אותה מסכת עינויים פסיכולוגים ופיסיים מצמררת עד אימה (מילה שתחזור על עצמה עוד כמה פעמים בביקורת הנוכחית). דאץ’ מצידה, מגלה אומץ לב מסוים אל מול האיום הממשי והמידי לחייה, אך לאט לאט מתפוררות גם ההגנות של הנערה האניגמטית. לאורוך העינוי שזורות פיסות פלאשבק דווקא מהכיוון הכי פחות צפוי, עברו של אייקורסט עצמו (כן כן! לא עוד סתם ערפד-נאצי, עכשיו אפשר גם להזדהות איתו).

אנו למדים שלפני שהיה עוזרו האישי של השטן (המאסטר…או היטלר…זה לא משנה), תומס אייקורסט, או תומי אם תרצו, היה סמרטוט רצפה דיי כושל, אך כפי שהדברים מוצגים אולי חייו היו טובים יותר לו נשאר סמרטוט. אחרי הרצאה מרהיבה (כיאה למגוייסי האס אס הצעירים בשנות ה-30) אייקורסט משתכנע שדרכו של היטלר היא הדרך אל האושר, למרות שבלי לשים לב (כמובן) הוא מרחיק ממנו את האישה היחידה שיכלה לגאול אותו מעתיד אפל (אילולי הייתה יהודייה כמובן). בסופו של דבר למרות שינוי האופי המפלצתי שעבר במפלגה, עדיין אפשר היה לראות בתומי כצד הטוב של אייקורסט. למרבה הצער כנראה שהמאסטר השמיד כל זכר לדמות הזו (נו טוב, נסתפק בנאצי-ערפד מרושע וסדיסטי).

הנקודה החזקה ביותר השבוע לא רק באה מבחינת בניית הדמות, אלא בעיקר מהמשחק המשובח של ריצ’ארד סמאל. הרגשתי שאני מביט בסר אנתוני הופקינס ב”שתיקת הכבשים”, או בג’ק ניקולסון ב”הניצוץ” כשצפיתי בעינויי הסופי לפני שדאץ’ נמלטה. הטרוף שסמאל משדר תוך כדי רוגע מוחלט מצידו בזמן שהקורבן מוכה באימה צורפת! מדהים! גם לאחר שדאץ’ מצליחה להימלט אייקורסט עדיין, ברוגע ו”קוליות” תופס אותה שוב וגורר אותה חזרה בצורה הכי סדיסטית שאפשר (בכוונה אני לא חושף את מידת העינויים כדי שתחושו בעצמכם, אבל זה בהחלט מספיק כדי שדאץ’ לא תצא מהבית לעולם. או מהמקלחת). בסופו של דבר הצפוי קורה ופאט (אני מאוהב בך קווין דוראנד) ביחד עם אף ונורה, מחלצים את דאץ’ בעוד אייקורסט המבואס (בקטנה) נמלט.

נכון, כמו כל פרק היו חייבים להכניס פה ושם סצנות לא מעניינות, כמו אקט האהבה הקצרצר בין גאס לאנה (שלקח 15 שניות) או התרגיל המסריח שאנג’ל עשה כביכול לגאס בכך שבכל זאת הצטרף אליו (זה אפילו היה דיי משעשע) וגם כל ההתעסקות עם הלומין, אבל (מודגש עם קו) אף אחד מאלו לא פוגע באיכות הפרק שממצב את הסדרה, ללא צל של ספק, כסדרת מתח ואימה קלאסית!

אסכם בשלוש מילים: מצוין מצוין ומצוין!

ציון סופי: 5