"הצילו" ( או "Send Help" במקור) הוא מהסרטים האלה שאתה יודע מה תקבל עוד לפני שהאורות באולם כבים. בדרך כלל זה נאמר לרעה, אבל כשמדובר בסם ריימי, זו חתיכת מחמאה
ריימי הוא מסוג הבמאים שאתה לא צריך לראות את שמם בכותרות הפתיחה כדי לזהות אותם: מספיק זום אגרסיבי אחד לעיניים, איזה ג’אמפ סקייר שמגיע חצי שנייה לפני שאתה מוכן אליו או הרגע הזה שבו האימה הופכת לכל כך גרוטסקית שהיא כבר מצחיקה. סם ריימי כאן, והוא לא מתנצל.

סגנון הבימוי המוקצן שלו התחבב עלי כמעט מיד, אותו מפגש ראשון עם קלטת וידאו מחו"ל של "Evil Dead 2" בתיכון – ההומור הביזארי, האלימות המוגזמת והתחושה שאיזה סטודנט לקולנוע מאחורי המצלמה נהנה מכל שנייה עם החברים הטובים שלו -זה משהו שקנה אותי אז וקונה אותי גם היום.
אם יש משהו שריימי יודע לעשות, זה אימה קומית גרוטסקית. הוא כמעט המציא את הז'אנר עם "Evil Dead" , שכלל את המתכון את זה ב‑"Evil Dead 2", המשיך לשחק עם המינונים ב‑"Darkman", וגם כשהוא הפך לבמאי "מיינסטרים" ועבר לביים בז'אנר גיבורי העל, המוטיב הזה מעולם לא באמת נעלם.
ריימי קצת להטט עם האימה בטרילוגיית"ספיידרמן", ואז העלה את הרף ב"דוקטור סטריינג’ ומימדי הטירוף", שם הוא קיבל שוב רישיון להשתולל (כן, בתוצאה מעורבת) .

כשראיתי את הטריילר של "הצילו", הרגשתי את זה מיד. זה נראה בול הסרט בשבילי. סרט שמבין את הז’אנר, אבל גם מבין את עצמו. סרט שלא מנסה להיות “אימה יוקרתית” או אלגוריה כבדה על טראומה קולקטיבית, אלא פשוט רוצה להפחיד, להצחיק ולשחק עם הציפיות שלך.

העלילה, בלי צורך מיותר בספוילרים, מציבה שתי דמויות במצב הישרדות קיצוני ומבודד. דמותה שלרייצ’ל מקאדמס ("דוקטור סטריינג'") ודמותו של דילן אובריאן ("אהבה ומפלצות") נאלצות להתמודד לא רק עם תנאים פיזיים בלתי אפשריים, אלא גם אחת עם השנייה. מה שמתחיל כמאבק הישרדותי בסיסי, מתפתח בהדרגה למאבק פסיכולוגי טעון, שבו שאלות של אמון, אשמה ושליטה עולות על פני השטח. זה בסיס עלילתי פשוט יחסית, אבל כזה שמאפשר לריימי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב -למתוח את החבל בין אימה לקומדיה עד שהוא כמעט נקרע.
אני חושב שהפיץ' של הסרט היה פשוט – "יש לי רעיון! מה דעתכם על סרט שהוא שילוב בין להתחיל מחדש ביחד עם מיזרי?!"

הגדולה של הסרט היא הדיסוננס. רגע אחד אתה בתוך סצנת גור (Gore) מוקצנת שנראית כמו קריקטורה אלימה, וברגע הבא – עצירה חדה לרגע רגשי מפתיע, וזה קורה בעיקר דרך מקאדמס המדהימה, שמצליחה להכניס לסרט לב אמיתי. זה לא רק עוד תירוץ לצרחות ודם; יש כאן ניסיון כן לגרום לך להרגיש משהו כלפי הדמויות (המאוד פגומות), וגם אם לא כל רגע עובד במאה אחוז, עצם הניסיון ראוי להערכה.

הכימיה בין מקאדמס לאובריאן היא אחת מנקודות החוזק הברורות של הסרט: שניהם מוכיחים שאפשר לשלב משחק דרמטי אמיתי עם תזמון קומי מדויק. מקאדמס מביאה איתה עומק רגשי ורצינות שמאזנים את הטירוף, בעוד אובריאן יודע מתי להיות פגיע ומתי להיות מצחיק, בלי לגלוש לפארודיה עצמית. השילוב ביניהם מחזיק את הסרט גם ברגעים שבהם העלילה עצמה קצת נמתחת.

כפי שציינתי קודם, ריימי לא מנסה להסתיר את הטריקים והשטיקים המוכרים שלו, אלא להפך: הוא מנופף בהם מולך בגאווה, ומזמין אותך ליהנות מהמסיבה הפרועה שלו.
יש בזה משהו מאוד משחרר בעידן שבו הרבה סרטי אימה מנסיםלהעביר אג'נדה או להיות “חשובים” ויותר ממה שהם באמת (ראו סרט מסוים עם המון מועמדויות לאוסקר השנה)

טכנית, הסרט הזה הוא תענוג לחובבי קולנוע: ביל פופ, הצלם המיתולוגי של "המטריקס", הופך את הג'ונגל הפסטורלי למקום הכי קלסטרופובי שראיתם לאחרונה. ומה לגבי הפסקול? דני אלפמן מפתיע כאן לטובה. במקום המניירות המוכרות שלו, הוא מספק פסקול נקי שמשרת את המתח והאווירה בלי להשתלט על המסך.

אחד הדברים היותר מפתיעים ב"הצילו" הוא התסריט: על הנייר, מארק סוויפט ודמיאן שאנון הם לא בדיוק שמות שמעוררים ביטחון. הסרטים שהם חתומים עליהם עד עכשיו היו, במקרה הטוב, בינוניים, ובמקרה הרע – פשוט גרועים. לכן קשה שלא לתהות מאיפה הגיעה ההברקה הזו. התסריט של "הצילו" חכם, מודע לעצמו, ובעיקר יודע מתי לעצור. הוא לא מנסה להסביר יותר מדי, לא נופל לאקספוזיציה מיותרת או מטיף לאג'נדות מיותרות ופשוט נותן לבימוי ולשחקנים לעשות את שלהם.
בעידן קולנועי שמוצף בהמשכים, חידושים, ריבוטים ומותגי-על שמוצצים כל טיפת רעננות מהקהל, "הצילו "מרגיש כמו משהו אחר: לא סרט מושלם, לא יצירת מופת שתשנה את הז’אנר, אבל כן סרט מרענן, מקורי במידה הנכונה, ובעיקר כזה שמזכיר למה התאהבנו מלכתחילה בסרטי אימה עם אישיות.

החיסרון היחיד, ואי אפשר שלא להזכיר אותו, הוא היעדרו של האיש והלסת ברוס קמפבל. ריימי בלי קמפבל זה קצת מוזר, אבל רק חדי העין יגלו כי ריימי אכן הכניס אותו לסרט לשבריר שניה, אבל ממש חבל שהוא לא קיבל כמה שורות דיאלוג.
את מכונית האולדסמוביל החבוטה של ריימי שגם תמיד דופקת הופעת אורח כנראה פספסתי, אבל אני מניח שגם היא שם.

בשורה התחתונה, "הצילו" הוא סרט שעובד בדיוק בגלל שהוא לא מתנצל על מי שהוא. הוא מצחיק, הוא מגעיל, הוא לפעמים מרגש, ובעיקר – הוא עושה כיף. בעולם שבו הקולנוע הז’אנרי לפעמים שוכח להיות כיף, זה לא מעט.