לפני יותר מחודש נפתחו שעריו של "ווסטוורלד", אבל נראה כי מבקרי הפארק חלוקים בדעתם ורבים עוזבים חזרה הביתה.
הסדרה הראוותנית מציגה לנו את העולם האוטופי של ווסטוורלד בו כל מבקר יכול להיות מי שירצה בעולם רווי מין ואלימות (איך לא) והמון אפשרויות להרפתקאות להן אנו לא זוכים בחיי היום יום שלנו. לצד זאת חיים האנדרואידים בלולאות פעילות קבועות שחוזרות על עצמן. כך גם בנויה המחצית הראשונה של הסדרה, כשמרבית הפרקים מתחילים עם דלורס וברנרד וממשיכים לדמויות קבועות וללולאות שלהן ובשל זאת הסדרה עצמה נתקעה בלולאה ללא התקדמות רבה.
זהו, אפשר לנשום (אלו שנשארו בחיים) פרק הפתיחה של העונה השביעית מאחורינו. הציפייה הגדולה לדעת מי חטף אותה (תרתי משמע) קיבלה תשובה בפרק פתיחת עונה חוצה גבולות. כעת ברור לנו מי מת, אך נורא מכך, ברור לנו מי חי בכדי להישאר- ניגן.
אזהרה: הביקורת כוללת ספויילרים לפרק (כולל האמא של כל הספויילרים, מי מת):
כשאנחנו חולמים בלילה, לא מדובר בסיפור מומצא חדש אלא בזיכרונות שאספנו לאורך הדרך, בין אם מדובר בזיכרון אישי, קולקטיבי, תודעתי או פיזי. אם באמצעות הזיכרונות שלנו אנו מייצרים את החלומות, עולה השאלה מה או מי מייצר לנו את הזיכרונות?
מי מאיתנו לא מכיר את התחושה שבעולם הוירטואלי טוב לנו יותר מאשר במציאות עצמה? ולהיפך- את ההתפכחות שבסך הכל מדובר במציאות אחרת, מדומה לא פחות מזו בה אנו חיים?
HBO חוזרת בסדרת מתח מדע-בדיוני חדשה שמפגישה בין שני העולמות הללו- המציאותי והמדומה ובעיקר בין בני אדם לאנדרואידים בעלי בינה מלאכותית. מפגש שכבר זכה לאינספור פרשנויות בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה ועכשיו הגיע תורה של אחת מרשתות הטלוויזיה הגדלות בארה"ב (אם לא הגדולה שבהן).
