ביקורת, "ווסטוורלד", עונה 1, פרק 2 – סיפור ישן

כשאנחנו חולמים בלילה, לא מדובר בסיפור מומצא חדש אלא בזיכרונות שאספנו לאורך הדרך, בין אם מדובר בזיכרון אישי, קולקטיבי, תודעתי או פיזי. אם באמצעות הזיכרונות שלנו אנו מייצרים את החלומות, עולה השאלה מה או מי מייצר לנו את הזיכרונות?

אזהרה: הביקורת כוללת ספוילרים לפרק

אחרי אקספוזיציה ארוכה שהוצגה בפרק הראשון וחשפה את מגוון הדמויות הרחב ואת הפארק העשיר והמורכב שנקרא "ווסטוורלד", הפרק השני, שמבוים הפעם על-ידי ריצ'רד ג'י לואיס ("הסיפור על פי בארני") ולא על ידי ג'ונתן נולן (האח של כריס, וגם מי שעומד מאחורי יצירת הסדרה), עושה חסד עם הסדרה ומצליח למקם אותנו בין הדמויות ובתוך עולמן ולחשוף בפנינו את אופיו של הפארק באופן ברור יותר.

הבעיות שהוצפו בפרק הבכורה, זוכות לפיצוי בפרק הנוכחי המלא במסתורין, רגש ודמויות שיוצרת קשר רגשי עם הצופה. לצד דמויות המעוררות את הרגש, קיבלנו גם רעיונות פילוסופיים עמוקים, קווי-עלילה מסקרנים ומסתוריים וויזואליה מרהיבה, החל מהצילום המופתי, דרך התאורה, הסטים, התלבושות ובעיקר הצגת המעבר בין העולם המנוכר וחסר הצבע בו מתארגנים המבקרים לפני הגעתם לפארק דרך הרכבת המודרנית, ההופכת לרכב קיטור, המובילה את האורחים החדשים אל המדבר האדום רווי הסיפורים. על הצד הויזואלי של הפרק אחראי הצלם ברנדן גאלבין ששמו לא מוכר אבל את עינו האומנותית ראיתם בכמה להיטים שצילם כמו "מראה מראה" עם ג'וליה רוברטס ו"בני אלמוות" עם הנרי קאביל, שני סרטים של הבמאי טרסם סינג.

הפרק מתחיל בדלורס האנדרואידית המתעוררת משנתה שוב, מביטה בפיכחון אל ערבות המדבר החשוך כשברקע נשמע קול גברי השואל אותה "האם את זוכרת?". בסצנה אחת ובשוט בו דלורס מביטה על המרחב בו היא חיה, הצליח הפרק ליצוק עניין מחודש בדמות לאחר שזו הראתה שינוי התנהגותי בסיום הפרק הראשון. שאלת הזיכרון מלווה את הפרק לכל אורכו ומחברת את דמותו של ברנרד (ג'פרי רייט, "משחקי הרעב"), ראש מחלקת התכנות של הפארק ויוצר האנדרואידים, אל דלורס, עליה הוא מגן מפני העובדים האחרים וחוקר את ההתעוררות שחלה בה בעקבות אברנתי, אביה האנדרואיד, שהוצא מהפארק בפרק הקודם. מסתמן כי אותה תקלה של אברנתי עלולה להיות מדבקת ועוד אנדרואידים עלולים לחרוג מהמוכתב להם אך ברנרד מוצא בתהליך הזה עניין רב ונסתר.

westworld-0102-01

עלילת הפרק ממהרת להמשיך עם הופעתן של שתי דמויות חדשות, לוגן (בן בארנס, "הנסיך כספיאן" בסרטי נרניה) וחברו וויליאם (ג'ימי סימפסון, "בית הקלפים"), המגיעים לביקור בפארק. עבור וויליאם זהו ביקור ראשון בווסטוורלד ודרכו אנחנו נחשפים לאופיו של הפארק המדמה משחק מחשב בסגנון קווסט. הוא מקבל הנחיות מאנדרואידית יפה העומדת לרשותו, בוחר את הלבוש ויוצא אל הרפתקה בה כל דמות שיפגוש או אירוע בו ייקח חלק ישפיעו על העלילה וישלחו אותו למסעות שונים. לוגן, שמגיע לפארק בעיקר כדי ליהנות מסקס חופשי וקצת אלימות משחררת, מנסה למנוע את המפגשים הללו מחברו התמים שעוזר לזקנים שנפלו מהסוס ושוקע לשיחות נפש עם הזונות.

לאורך הביקור של וויליאם מובטח לו שבאופן ברור יקבל תשובה לשאלה המאוד לא ברורה שמוצגת בפני כל אחד מאתנו- מי הוא באמת? על פניו, הכוונה היא לאופן שבו אתה מרשה לעצמך להתנהג בעולם מדומה, החושף את הפרסונה האמיתית שלך. אך ללא ספק השאלה הזו תפנה את וויליאם לתגליות מרעישות בהמשך. או לפחות כך יש לשער ולקוות.

westworld-0102-02

פרסונות, לצד הזיכרונות, היא תמה נוספת של הפרק. הזונה האנדרואידית, מאמדם מייב (טנדי ניוטון, "חמדת", 2012) הופכת למוקד משמעותי בפרק זה ומעלה בפני לקוחותיה הפוטנציאלים, המבקרים בפארק, את הרעיון כי כשהם חיים את החלום, בעולם המערב, הם יכולים להיות כל מי שהם רוצים. בפגישה אקראית עם דלורס המצטטת בפניה את המשפט "שמחות פרועות, סוף פראי להן"- משפט הלקוח ממחזהו של שייקספיר "רומיאו ויוליה" (ונאמר על ידי הנזיר לורנצו). משמעותו של המשפט היא שלא כדאי למתוח שום דבר עד הקצה, כי אז החבל יקרע- בדיוק כפי שמתחיל לקרות אצל חלק מהאנדרואידים.

לאחר מפגש זה, הגישה של מייב ללקוחותיה הופכת אגרסיבית מידי במהלך הפרק ותוך כדי אנו עדים לשבבי זיכרון הצצים בין מחשבותיה. מייב חורגת מהתכנות המקורי שלה וזוכה לתשומת ליבם של עובדי הפארק שמסדרים את התקלה ומחזירים אותה למשחק לניסיון נוסף. זיכרונותיה של מייב לא מרפים ממנה ושוב ושוב היא חווה רגעי אימה בהם היא מותקפת על ידי אינדיאנים בערבות הפרא.

westworld-0102-03

אחרי קרב יריות בבר בו עובדת מייב, היא חולמת בזמן שנתה ואנו עדים במלואה לאותה מתקפה אכזרית בה מופיע האד האריס, הקאובוי השחור והמסתורי. מייב מתעוררת מהחלום ומוצאת עצמה במעבדה, מנותחת על ידי טכנאי הפארק. מבוהלת, היא קמה ממיטת הניתוח ובורחת מהחדר רק בכדי להיחשף לעולם אותו לא ראתה בעבר. לא עוד עולם המערב המדברי, אלא מתחם אורבני הייטקיסטי ומנוכר.

ניוטון מצליחה להפיח חיים באנדרואידית מייב ולרגש לאורך כל העלילה שלה בפרק- החל מתפקידה כזונה, דרך זיכרונה כאם הנרצחת לעיני ביתה ועד רגע השיא בסצנה הזו בו היא נחשפת לערימת האנדרואידים המושבתים במעבדות, זרוקים בחדרים שקופים, מכוסי דם לאחר שנקטלו בפארק (ביניהם דמותו של ג'יימס מרסדן). סצנה עוצמתית שמעלה שאלות מוסר רבות, בניהן השאלה אם לאנדרואידים יש זיכרון ורגש משלהם, במה הם שונים מבני האדם? והשאלה הגדולה- האם אפשר לטעון שגם בני האדם חיים בעולם מתוסרט היטב, בו זיכרונותיהם עוצבו והושתלו על ידי תאגידי ענק השולטים בחברה הגלובאלית כולה? ואם כן- האם אנו, בני האדם, אנדרואידים בעצמינו?

westworld-0102-04

דמותו של האד האריס, שמופיע בזיכרונותיה של מייב כאיש שרצח אותה, נמצא בחיפוש אחר המבוך- הרובד העמוק יותר של "ווסטוורלד". האריס מציע את הרעיון כי לפארק יש סודות רבים, הרבה יותר מאשר האנדרואידים המאכלסים אותו, ובני האדם המבקרים בו, וברור כי דמותו המסתורית שמה למטרה לחשוף את המידע הזה.

ד"ר פורד (הופקינס) מוסיף לשאלה המסתורית בדבר מהותו האמיתית של הפארק. בעקבות שיחה עם סגנו ברונו על התקלות שהתגלו באנדרואידים, מגיעים השניים למסקנה הפשוטה כי מדובר בחבלה מכוונת. בהמשך פוסל פורד את קו העלילה החדש של מנהל הנרטיבים של הפארק ויוצא בנאום יוצא דופן על כך שלקוחותיהם חוזרים לבקר לא משום שהם מחפשים מייצגים ראוותניים זולים, אלא דווקא בגלל הפרטים הקטנים.

westworld-0102-05

אם בתחילת הפרק מובטח לוויליאם כי יקבל תשובה לשאלה 'מי הוא באמת?', נאומו של ד"ר פורד מציג את התשובה כי אנשים לא מגיעים אל הפארק בשביל לגלות מי הם, את זה הם כבר יודעים, אנשים מגיעים לפארק בשביל לזכות בהצצה נדירה למי הם היו יכולים להיות, לו רק הדברים היו מסתדרים אחרת. לאחר הנאום יוצא פורד אל העולם אותו הוא עצמו ברא, כפי שראינו גם לאורך הפרק, בחיפוש אחר דבר מה מסתורי ובהבטחה לברונו, המתלווה אליו, כי הוא הולך להציע קו עלילה חדש, מקורי וכזה שלא נראה כמותו.

נאומו של הופקינס בסיום הפרק לצד הבטחתו הגדולה לברונו, מרגשים בדיוק משום הסיבה כי הנאום לא דיבר על "ווסטוורלד", אלא על מהות האנושות כולה. מה היינו יכולים להיות "לו רק". יש בכך ריפלקציה לכל פועלה של התרבות האנושית, לסיבה בגללה אנשים ממשיכים לקרוא ספרים, ללכת לקולנוע ולצפות בסדרות טלוויזיה- בכדי שנוכל לחיות את החלום, להיזכר בזיכרונות ישנים המהולים בדמיוננו, כדי שנוכל לתת דרור לפרסונות השונות החיות בתוכנו ולא זוכות לביטוי ביום יום. זו הסיבה שאנחנו יושבים מול הטלוויזיה, או הלפטופ, ומקווים שסדרת המדע-הבדיוני החדשה תפעים אותנו ותיגע לנו בדיוק איפה שנעים וכואב. עכשיו נותר להמשיך לצפות ולקוות שד"ר פורד, או אנתוני הופקינס, יעמדו בהבטחה.

ציון: 5
ratings-tv-5

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s