תמיד הייתי בחור של DC Comics, אני מודה בזה בכל הזדמנות שלי, הנבלים שלהם הרבה יותר טובים, הרבה יותר עמוקים, סרטי האנימציה שלהם לרוב מרהיבים ונראים מדהים, יקום הסדרות שלהם כל-כך מפותח ומבוסס, אבל כשזה מגיע לסרטי קולנוע, נראה ש- DC פשוט לא מצליחים להתעורר.

הבעיה העיקרית של ״יחידת המתאבדים״ מתחילה בפרסום שלו, כשהסרט הוכרז לראשונה והראו לעולם את הקאסט, זה היה נראה מופלא. כשהתחילו לצוף ברשת תמונות פפראצי מהסט, טריילרים ותמונות רשמיות מטעם ההפקה, זה נראה נהדר. אבל הדברים האלו פשוט לא נמצאים בסרט, וגם אם כן, הם מבליחים לשניות בודדות בלי שום התייחסות כחלק מהעריכה התזזיתית של הסרט שגורמת לו, יחד עם האפקטים, הצבעים והפסקול להיראות יותר כמו משחק מחשב עם one liners.

הסרט לקח על עצמו להתמקד בשתי דמויות מרכזיות מתוך היחידה – “דדשוט” (אותו מגלם וויל סמית’) והארלי קווין (אותה מגלמת מרגו רובי) והן הדמויות שמקבלות את רוב זמן המסך. אבל הן פשוט לא בנויות טוב, דדשוט לא היה דדשוט – הוא היה ויל סמית׳, שכהרגלו עשה עבודה מצוינת בתור השחקן שהוא, אבל כאדפטציה לדמות הוא פשוט לא עבד, כי היוצרים החליטו להגיד לצופים בכל הזדמנות שרק הייתה להם ״הוא עושה את זה בשביל הבת שלו, היא המניע שלו ובגלל זה הוא איש רע עם לב זהב והוא יהיה הגיבור״ וזה הפך את הדמות שלו לפעמים למעיקה ומאולצת.

הארלי, הו, הארלי. כשהכריזו על ליהוקה של מרגו רובי הציפיות שלי היו בשמיים, גם אם נתנו לה את מראה ה-New 52 ולא את המראה הקלאסי שלה, האמנתי שהיא נראית כמו הארלי. אחרי שיצאו הטריילרים הראשונים ותמונות מהסט ממש רציתי להאמין שהיא תהיה הארלי מושלמת. ואז הגיע הסרט, ולמרגו רובי היה אולי חצי ממה שהדמות של הארלי באמת. הארלי של הסרט היא בדיוק מה שהמבקרים, שבהם ניסיתי להילחם בעת יציאת החומרים הראשונים, תיארו אותה – Eye Candy, היא שם שתראו איזו יפיפייה מרגו רובי בתחפושת של הארלי. שלא תבינו אותי לא נכון, הבעיה היא לא במרגו שניסתה להביא את הארלי הראשונית, הארלי של Mad Love, וזה באמת היה מבורך, אבל הארלי ההיא היא לא הארלי של ״יחידת המתאבדים״, היא מתאימה לסרט סולו של באטמן והג׳וקר, מה שגרם לי להרגיש שהיא הדמות הנכונה בזמן הלא נכון.

המפיקים החליטו לא להראות הארלי כמו שהיא היום – אסטרטגית, חכמה, מחושבת. במקום זה קיבלנו הארלי שהיא פשוט ״החברה של הג׳וקר״, היא לא דמות בפני עצמה כמעט לאורך כל הסרט. לג׳וקר ולהארלי יש יחסים מאוד מורכבים ומאוד חולניים, זה סופר באופן יפיפייה בקומיקס Mad Love שמספר על היצירה של הדמות הזאת שהספיקה להפוך לאייקונית למרות שהיא הומצאה רק לפני 20 שנה, בסרט סיפור מקור שלה נראה כמונטאז׳ של דקה יחד עם פלאשבקים לא ברורים שלא הספיקו בכלל להכניס בה את המורכבות של הדמות, וזה פספוס אדיר.

ולמטבע הזה יש שני צדדים, והצד השני הוא הג׳וקר. אחת הדמויות האהובות עליי. ביום שבו פורסם שג׳ראד לטו ישחק אותו אני התרגשתי כל-כך, כי הוא שחקן מוערך בעיניי שיכל להביא את הדמות הזאת לרמות חדשות והזכיר לי למה אני כל כך אוהב אותו. הג׳וקר קיבל המון פרסום, אבל המקום האמיתי שלו בסרט לא ברור, הוא שם בשביל שהג׳וקר יהיה שם, הוא לא דמות ראשית אבל הוא גם לא דמות משנית. הבעיה השנייה של הג׳וקר-לטו היא דווקא לא הצל של הית׳ לדג׳ר המנוח אלא שהוא, כמו הארלי, היה ״החבר של הארלי״ כמעט כל הסרט, הוא בקושי היה הג׳וקר, הוא היה אובססיבי אליה כמו שהיא אובססיבית אליו, הוא היה בתפקיד האביר על הסוס הירוק שבא להציל אותה מכל העולם הזה. היה חסר ללטו הטירוף שמניע אותו והאובססיה שלו לבאטמן ולא להארלי, מה שגרם לשניות הבודדות שבהן הוא הופיע להרגיש כמו ״היה יכול להיות לנו ג׳וקר נהדר, אבל לא תקבלו אותו בינתיים״

למרות זאת היו בסרט הזה כמה נקודות אור, ואם להיות מדויקים, ויולה דייויס בתפקיד אמנדה וולר.  היא לא מופיעה הרבה בסרט, אבל כשהיא כן, היא לחלוטין אמנדה וולר – קרה, לא בוחלת באמצעים ומוכנה להרוג את כל מי שלא נראה לה.

״יחידת המתאבדים״ היה אמור להראות לעולם שהיקום הקולנועי של DC הוא לא רק היקום האפל והקודר שזאק סניידר ביסס, שהוא יכול להיות גם צבעוני ומשעשע, זה היה נראה כאילו ״יחידת המתאבדים״ היה אמור להיות ״שומרי הגלקסיה״ שלהם, הנוסחה היא דומה – חבורת נבלים שצריכה לאחד כוחות כנגד כוח שגדול עליהם ולהוכיח שגם הרעים יכולים להתגלות כגיבורים אם הם מגלים איום יותר גדול. ל״יחידת המתאבדים״ היה את כל מה צריך כדי להפוך לאחת היציאות המוצלחות בעולם של סרטי הקומיקס  – הקאסט הנכון, הדמויות הנכונות, סיפורי הרקע שיכלו לגרום לבטן של הקהל להתהפך ולתעתע בו כל הסרט בין מעבר מגישה חיובית של גיבור לגישה שלילית של אנשים שההגדרה, בני אדם, לא ברורה אצלהם.

״יחידת המתאבדים״ לוקח את את כל הטוב הזה שהיה יכול להיות ולא עושה עם זה כלום, חוץ מלגרום לי (וכנראה ללא מעט אוהדים של DC) לאבד תקווה ביקום הקולנועי שלהם.

אהבתי:
– ויולה דיוויס כאמנדה וולר
– כמה סצנות בודדות שהראו את הפוטנציאל האמיתי שיכל להיות לסרט
– הפסקול, על אף שלא היה מתאים לסרט
– סצנת המיד-קרדיטס

פחות אהבתי:
-חוסר התייחסות לחלק גדול מהדמויות
-שינוי משמעותי באופי וייצוג של דמויות ראשיות
-עריכה נוראית
-הופעת האורח של באטמן

ציון: 2.5