זהו, אפשר לנשום (אלו שנשארו בחיים) פרק הפתיחה של העונה השביעית מאחורינו. הציפייה הגדולה לדעת מי חטף אותה (תרתי משמע) קיבלה תשובה בפרק פתיחת עונה חוצה גבולות. כעת ברור לנו מי מת, אך נורא מכך, ברור לנו מי חי בכדי להישאר- ניגן.
אזהרה: הביקורת כוללת ספויילרים לפרק (כולל האמא של כל הספויילרים, מי מת):
אחרי סיום עונה 6, בסופה כל הדרכים עבור ריק (אנדרו לינקולן) וקבוצתו היו חסומות, הם הגיעו למבוי סתום בו עליהם להתמודד עם הסדיסט החדש ואולי הקיצוני ביותר שהטלוויזיה ידעה והכירה עד היום. ההתמודדות הזו מול טירופו של ניגן היא המראָה הכי חזקה שהקבוצה יכלה לקבל- כזו שמשקפת את מעשיהם לאורך הסדרה על מנת לשרוד ולשמור אחד על השנייה.
אך בנוסף לכך, ניגן הוא גם מראה הפוכה לריק ושאר הדמויות האהובות, כזו המבליטה שלמרות כל שאלות המוסר שעלו בעונה השישית, מוסר הגיבורים נותר באופן בולט שלא ניתן לוויכוח. בעוד ניגן פועל בדרכו מתוך הנאה סדיסטית, אגו ושגעון גדלות, הקבוצה של ריק פועלת מתוך הצורך לשרוד בשקט ובשלום תוך נטרול איומים מבחוץ כשאין ברירה. המאבק הזה בין השורד לטורף הוא זה שאמור להוביל את העונה השביעית ומצופה מהמתים המהלכים להפוך לרקע הסביבתי, לתפאורה נשכנית בלבד.
פרק הבכורה של העונה השביעית היה צריך לענות על שתי שאלות גדולות ועיקריות- מי מת (אפשר לנשום לרווחה עכשיו כשאנחנו יודעים) ומה צופן העתיד.
גרג ניקוטרו, מפיק הסדרה ובמאי הפרק, וסקוט גימפל, תסריטאי הפרק, השכילו כשבחרו לא לגשת הישר אל השאלה הגדולה. במקום זאת ניגן לוקח את ריק למסע הסברה פסיכופתי בו אנו עדים לשניים שיובילו את המאבק של העונה. בתיאטרליות משעשעת, על גבול המוגזמת, מצליח ג’פר דין מורגן לסחוף אותנו אחר אישיותו הפסיכוטית כשהוא פורש בפני ריק את המצב בו הוא נמצא ואת האפשרויות העומדות בפניו. למות יחד עם כל קבוצתו או לשרת את האדון הכל יכול. ולמען האמת, כשמדובר בחיים תחת ניגן, עולה כאן דילמה של ממש.
בזמן שריק מתעמת עם פחדיו ומבחניו של ניגן, אנו עדים לזיכרונותיו המחרידים מההיתקלות מול ניגן ביער. אברהם היה מי ששילם את המחיר בסצנה מצמררת בה ראשו נמחץ ונכתש תחת עוצמתה של לוסיל- אהובתו של ניגן. הסצנה לא מותירה מקום לדמיון וקשה להחליט מה זעזע יותר- סיום עונה 6 בה לא ראינו במי ניגן מכה ורק שמענו את החבטות והצרחות, או השלמת הפערים הזו שמציגה לנו את כל מה שקיווינו לראות ועכשיו אנחנו מתחרטים.
מיד אחרי שניגן מסיים (תרתי משמע) עם אברהם, הוא מתגרה ברוזיטה (כריסטיאן סראטוס) הבוכייה. דריל האגדי (נורמן רידס) לא מצליח לעצור את עצמו מתפרץ ומחטיף לניגן אגרוף לפנים. אמנם ברור שמדובר במשאלת מוות, אבל באותו רגע אי אפשר שלא לקפוץ מהנאה. ריק מבוהל מגורל חברו, כמו כולנו, אך ניגן מחליט לפסוח על מותו של דריל ובמקום זאת מלמד אותו ואת כולם שיעור חשוב בהרבה: על הבחירות שלכם, ישלמו האוהבים שלכם.
כך אנחנו מגיעים לרגע בו נפרדים מגלן באופן סופי בסצנה שמצליחה להיות דוחה ומזעזעת יותר ממותו של אברהם. מי היה מאמין שאפשר ליצר שני רגעים כאלו ברציפות ועדיין לגרום לצופים להצטמרר במקומם, להסית את הפנים, לקלל את היום שנולדנו לראות את זה ועוד שלל תחושות מקשת הרגשות האיומה.
הבחירה להרוג את אברהם ואת גלן היא בחירה זהה במהותה. גלן הוא אחד מדמויות הקאנון של הסדרה, מחברי הליבה שהיו שם כבר מהפרק הראשון (רק בקולו, אבל עדיין היה שם). אך מאז שהוצג כדמות מגניבה שעונה על דמות הגנב/מבריח, גלן הפך לדמות משמימה למדי בעונות האחרונות וכל כוחו הופנה לדאגתו למגי וליצירת חיים אוטופיים חסרי כל היגיון בעולם בו הם חיים. אמנם כולנו אהבנו אותו וזכרנו לו את ימי הזוהר, אבל בפועל הוא כבר לא הצליח לעניין.
בניגוד אליו, אברהם לא היה דמות מהותית במיוחד ונכנס רק בעונה הרביעית. איש צבא טראומטי שאפשר לחבב לרגעים ולהשתעמם ממנו ברגעים אחרים ובלי ערך חשוב לקבוצה. מותו אמנם עצוב משום שהתחבב בקלות, אך לא מדובר במוות שישנה את מבנה הקבוצה.
במובן הזה, המוות הכפול הגיע משום שלא הרגו שום דמות גדולה במיוחד. דריל, מישון, מגי, ריק וקארל עדיין בתמונה, בריאים ושלמים (לעת עתה). הדמות היחידה שתושפע ממותו של גלן באופן ישיר ומהותי היא מגי (לורן כהן), שכבר בפרק זה ראינו אותה מציגה את רגשות הנקמה שלה כלפי ניגן תוך שהיא נשברת בתצוגת משחק מופתית של השחקנית. רגע זה הרים את הפרק עוד קצת, לממד עוצמתי ורגשי שמאזן את הגרוטסקיות של החלק העיקרי. אם מה שאנחנו מצפים לו יקרה, נראה את מגי הופכת להיות הדמות החזקה שהובטחה להיות כבר מהרגע הראשון בו הוצגה דוהרת על הסוס וחובטת בזומבי, מצילה את גלן ביערות.
רגע השיא של הפרק הוא ללא ספק משפטו של ניגן. כמו משפט שלמה המיתולוגי, מעמיד ניגן את ריק בהחלטה קורעת לב: לכרות את ידו השמאלית של קארל או לחילופין לצפות בכל חברי הקבוצה מתים, כולל קארל, ולסוף למות בעצמו. ריק האומלל מייבב ומתחנן בפני ניגן שיכרות את ידו במקום וגם מישון (דנאי גורירה) מנסה לשכנע את הרודן האכזר שהם הבינו את המסר. אך לניגן מטרה אחת- להוביל את ריק להיות השפוט שלו ללא עוררין. והוא מצליח לעשות זאת כשהוא עוצר את ריק מלבצע את המעשה ואומר לו שכעת הוכיח כי הוא שלו.
כך אנחנו נפרדים מניגן לפרק זה ובעצם מבינים כי לא רק ריק וחברי הקבוצה שייכים לניגן- כולנו שייכים לו. כולנו ניגן, גם הצופים. פרק הבכורה הזה סימן לנו יותר מכל את הטון שיוביל את הפרקים הבאים וכנראה את העונה כולה. ההתמודדות מול שד דמוי אדם שנובע מתוך כל אחד מהדמויות סביבו ולמעשה גם מתוכנו. זו גם כנראה הסיבה בגללה הקהל ממשיך לצפות בסדרה, על אף קריאות האלימות והגועל בהן היא מואשמת. בין הדמויות אנחנו מזהים את עצמנו, האהובים שלנו וגם את האויבים שלנו. אנחנו צוללים פנימה למערבולת רגשות מטורפת שנוגעת בשאלת המוסר כל פעם מחדש כמו בדוגמא הנוכחית: האם היינו כורתים יד של בן משפחה, של בנינו, על מנת להציל את הסביבה שלנו?
שאלת המוסר בסדרה עולה גם באופן חיצוני כשמבחן האתיקה כלפי הצופים עומד על הקצה (ואולי אף מעבר לו). כן, הסדרה מציגה גור ואלימות גרפית חריגה וקריאות רבות מבקרות את הבחירה להציג רגעים כאלו על גבי מסך הטלוויזיה והחדרתם אל המרחב הביתי.
סצנות המוות של אברהם וגלן בידי ניגן הן ללא ספק מהקשות שאפשר לצפות בהן על המסך, אך לבוא בתלונה על כך יהיה תמוה מפני שזה בדיוק מה שציפינו לו במשך חצי שנה. כולנו ראינו באיזו נקודה נעצרה העונה הקודמת ורובנו התלוננו על כך שלא ראינו מי מת. ובכן- עכשיו ראינו וקיבלנו את מבוקשנו ושאלת המוסר יוצאת מגבולות הקופסא השחורה ומדגדגת בקרביים של כל אחד מהצופים.
פתיחת העונה הייתה מרשימה, עם משחק יוצא דופן של דין מורגן, לינקולן וכהן וגם של שאר חברי הקאסט בזמן המסך הקצר שקיבלו. האימה מעידן ניגן חלחלה לתוך כל אחת מהדמויות והפכה את הקהל לדמות בפני עצמו.
יחד עם זאת, יהיה מנחם לדעת כי העונה לא תהיה אלימה באופן קיצוני כמו פרק הפתיחה וכי נזכה גם לכמה רגעי חסד. התוכן של הסדרה הוא שמעניין עכשיו יותר מכל. לראות כיצד ריק בוחר לפעול, מה עולה בגורלה של מגי ההריונית, היכן ישתלבו קרול ומורגן שלא נראו בפתיחת העונה וכיצד יצליחו כולם לגבור על האפוקליפס של האפוקליפסה- ניגן.
ציון: 5
