זאת הייתה עונה של רכבת הרים. חלק מהפרקים היו למעלה, חלק מהפרקים היו למטה, לא היה אמצע ולעיתים נראה כי הפער בין פרק לפרק הוא עצום. חבורת האגדות סיפקו לנו כמה מהפרקים הכי טובים שאיי פעם נראו בDCTV אבל גם את הפרקים הגרועים ביותר.
אני מפנה אצבע מאשימה לכותבי הסדרה שללא ספק איבדו את הצפון יותר מפעם אחת ולא היו סגורים על סוג הסיפור שהם רוצים לספר. הם בנו קו עלילה ואז התעלמו ממנו לחלוטין. הם הבטיחו הבטחות שהם פשוט לא הצליחו לקיים.
הידיעה שיש את היכולת להוציא משהו טוב יותר וההזדמנות המפוספסת מפריעה לי יותר מסתם דברים שהם בינונים או גרועים מטבעם. הפרק של השבוע הוא מקרה קלאסי של פוטנציאל מפוספס.
במשך עונה שלמה היה לנו בילד-אפ לכוחות ההרסניים והבלתי מוגבלים של חנית הגורל ומה יקרה אם לגיון האבדון ישיגו אותה וכאשר, בפרק של השבוע שעבר, האגדות סוף סוף הרכיבו את הכלי האגדי כדי ליצור מחדש מציאות חדשה כל מה שקיבלנו זאת גרסה קצת יותר משעשעת של פלאשפוינט.
אם היה לכם את הכוח לשנות את המציאות בהם אתם חיים, הייתם עושים זאת?
בחלק נכבד מהעונה התמודד צוות "האגדות" עם המטלה של מציאת החלקים של "חנית הגורל" ברחבי הזמן ולמנוע מחברי "ליגת האבדון" להגיע לשם קודם. כמובן שאף אחד לא באמת ישב וחשב מה יקרה כשהם ימצאו את כל החלקים וירכיבו את החנית בחזרה.
היחידי שבאמת מבין את חשיבות החנית הוא קפטן (במיל) האנטר שכידוע, כיום מתנהג כמו רכיכה חסרת חוט שדרה, ולא מצליח להעביר לשאר הצוות את החשיבות (והסכנה) שהנשק המיתי הזה מציג.
ב-1991 הייתי בת 9 ומכורה קשה לסרטי דיסני. עשור אחרי נחשפתי לראשונה לעולם הקסום של הארי פוטר וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. איך שלא תסתכלו על זה, היה ברור שדיסני צריכים ממש להתאמץ כדי לגרום לי לא לאהוב את גרסאת הלייב-אקשן של "היפה והחיה". השילוב הקסום של דיסני, מוזיקה ואמה ווטסון (הרמיוני גריינג'ר) לא יכול בשום צורה להיות גרוע מבחינתי. והציפיות היו בשמיים.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט, אבל ביננו, כולנו וכולכם מכירים את הסיפור בעל פה, אז זה לא מה שיעצור אתכם מלהתקדם בקריאה:
זה כבר כמה וכמה פרקים שאני לא נהנית מהצפייה ב"אגדות המחר". העונה השנייה התחילה כל כך טוב אך התדרדרה לחלוטין וכעת הגענו למצב שבו כל פרק יותר מאכזב מקודמו.
