זאת הייתה עונה של רכבת הרים. חלק מהפרקים היו למעלה, חלק מהפרקים היו למטה, לא היה אמצע ולעיתים נראה כי הפער בין פרק לפרק הוא עצום. חבורת האגדות סיפקו לנו כמה מהפרקים הכי טובים שאיי פעם נראו בDCTV אבל גם את הפרקים הגרועים ביותר.
אני מפנה אצבע מאשימה לכותבי הסדרה שללא ספק איבדו את הצפון יותר מפעם אחת ולא היו סגורים על סוג הסיפור שהם רוצים לספר. הם בנו קו עלילה ואז התעלמו ממנו לחלוטין. הם הבטיחו הבטחות שהם פשוט לא הצליחו לקיים.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק ולעונה:
בביקורת הקודמת כתבתי שאני מאוכזבת מהבחירה להציג את המציאות האלטרנטיבית בפרק אחד בלבד לאחר בילד אפ של עונה שלמה והנקודה שלי התחדדה יותר כשראיתי את הפרק האחרון של “סוכני שילד” שהצליחו לעשות את מה שאגדות המחר נכשלו בו. הם בנו מציאות אחרת, יצרו קונפליקט שלוקח יותר מפרק אחד כדי לפתור אותו. DC תלמדו, ככה כותבים.
פרק סיום העונה היה ללא ספק אחד המאתגרים ביותר עבור צוות האגדות ובמיוחד עבור הכפילי גוף/פעלולנים שלהם (Stunt men). לאורך כל הפרק נפגשנו בלפחות 2 גרסאות של כל דמות ודמות וקפצנו בזמן בקצב כל כך מהיר שנוצרה סופה.
כל חוק אפשרי של מסע בזמן ומציאות נפרדת, נשבר. כל אזהרה שקפטן האנטר נתן, עברה בהתעלמות מוחלטת משאר חברי הצוות ורק בסופו של הפרק (שהוא בעצם סיום העונה) קיבלנו את ההשלכות של המעשים האלה. האגדות למעשה שברו את הזמן.
אך לפני שנגיע לסיום הפרק כדאי לציין לטובה את חוש ההומור של הכותבים והדמויות עצמן. לאורך כל הדרך הם תמיד צחקו על עצמם, תמיד הראו לקהל שהם יודעים כמה מגוחכים הדברים שהם עושים וברוח הגיקינס של הקהל והדמויות, הרפרנסים לסדרות, סרטים וספרים זרמו בשפע.
אין ספק שלראות את רורי מאיים על עצמו במכות או את 2 השרות מדברות ביחד בו זמנית היה מאוד מבדר. קפטן האנטר, שכבר מזמן איבד את הטייטל של הקפטן, קיבל קצת משמחת החיים שלו בחזרה ויחד איתה את חוש ההומור המאוד בריטי שלו.
כיאה לפרק של Arrowverse גם לורל לאנס (הדמות שמסרבת להישאר מתה לא משנה כמה אני מתלוננת על זה בטוויטר) נתנה הופעת אורח ושיחת מוטיבציה לשרה.
בשעה טובה ומוצלחת, הדמות של איאוברד ת’ואן נמחקה מהמציאות, לא לפני שהוא הביא כמעט מאה כפילי זמן שלו כדי לעצור את האגדות (ולהיכשל בצורה לא הגיונית בעליל). אולי עכשיו, סוף סוף, נוכל להיפרד לשלום גם מדמיאן ד’ארק הבלתי נסבל. החיסרון היחידי בפירוק הלגיון הוא, שלפחות בינתיים, נפרדנו ממלקולם מרלין (אבל כמו שאני מכירה את הכותבים הוא יצוץ שוב באחת הסדרות) ונפרדנו, כנראה הפעם לתמיד, מדמותו הנפלאה של קפטן קולד.
אחת האכזבות הגדולות של העונה מבחינתי זה השימוש הכושל בדמות של פיירסטורם שלעיתים נדירות באמת נראה במצב מאוחד ובנפרד גרמו לפרופסור שטיין להיראות כמו זקן מבולבל ולא הגאון שהוא באמת ואת ג’אקס שהוא… ובכן… מכונאי מהולל. וזהו.
אמאיה הייתה הממתק האמיתי של העונה, היא גיבורה כמו שגיבורה צריכה להיות. היא חזקה, היא חכמה, היא יודעת להראות רגש כשצריך וגם אפילו קצת הומור. חשוב מכל, יש לה כריזמה ובכמויות. לראות אותה מציגה סוגים שונים של כוחות כל פרק בהתאם לחיה אחרת, היה פשוט מבדר. כשבפרק הקודם קפטן קולד “הרג” אותה, הנשימה עצרה לי לרגע, שכן מכל הדמויות שם, היא האחרונה שהייתי רוצה שתמות ולשמחתי הרבה היא שרדה ואפילו יצרה לולאת זמן בה היא החליטה להישאר עם ניית’ ולא לחזור לעבר, מה שאומר שנראה אותה גם בעונה הבאה.
כיוון שהפרק סיפק לנו שלל שארי-זמן של האגדות, הכותבים הרשו לעצמם להרוג באופן חופשי כמעט את כל הדמויות הראשיות, כי אחרי הכל מה זה משנה, הם לא באמת מתים כשיש להם גרסא נוספת שהולכת להציל את היקום. הם ניסו ליצור רגעים דרמטיים עם סצנות המוות האלו אבל כיוון שמעבר לכתף שלהם כבר עמדה אותה הדמות מוכנה להמשיך בקרב זה איבד את האפקט הרצוי.
רגע פאנגירל קטן קרה כשמרלין החליט שנמאס לו מרובים מהעתיד והתחיל לפגוע בכולם עם החצים שלו. אחרי הכל, הוא Archer מצוין ובואו נודה בזה, זה הרבה יותר מגניב מסתם לייזרים על מסך ירוק.
סך הכל הפרק היה לא רע. הוא אומנם לא נתן את אותה התרגשות של פרק סיום העונה הקודמת אבל הוא הצליח לסגור את קו העלילה החסר פואנטה של לגיון האבדון וחנית הגורל.
קשה לומר שאני מצפה לעונה הבאה כי מהפריוויו הקטן שקיבלנו על האתגר הבא של האגדות (דינוזאורים בלוס אנג’לס) אני חוששת שהם ימשיכו עם הסגנון ההומוריסטי-מגוחך במקום לבנות את הצוות מחבורת גיבורים לאגדות שמצדיקים את שמם.
ציון: 4
