מי שמכיר אותי היטב יודע שלא לחשוד בי באהדה יתרה לז’אנר האימה. אולי מפני שלא גדלתי על תכני אימה בהתלהבות. צפיתי במרבית – אם לא כל – סרטי “סיוט ברחוב אלם” עד תחילת\אמצע הניינטיז, ואף ב”פרדי מת: הסיוט האחרון” בקולנוע, מה שגרם לי לביעותי שינה באותו לילה (הייתי בן 9, אז אפשר להבין).
ככל שעברו השנים לא היה לי שום עניין בתכני אימה, כך שמעולם לא נטלתי חלק בטירוף סביב “פרויקט המכשפה מבלייר” או סרטי “המסור” ו”פעילות על-טבעית”. לכל היותר עקבתי ואני עוקב אחרי “דם אמיתי” (ממנה פרשתי באמצע) ו”המתים המהלכים” (כולל הקומיקס), אך מעולם לא התייחסתי אליהן כסדרות אימה – האחת טראשית והשנייה דרמה פוסט-אפוקליפטית. כמובן, גם “באפי קוטלת הערפדים” ו”אנג’ל”, אך הן היו הרבה יותר גדולות מהז’אנר בו התקיימו, פנטזיה\אימה.
גם לגיירמו דל טורו אין לי חיבה או הערכה מיוחדת. אהבתי את סרטי הלבוי, נרדמתי (פעמיים) ברבע הראשון של “המבוך של פאן” וטרם צפיתי ב”פסיפיק רים”. כך שיצא שהגעתי ל”קרימזון פיק” עם דף כמעט חלק. נותר לי למצוא בו עניין הם הסיפור, הדמויות, השחקנים, האווירה הגותית\סוף התקופה הוויקטוריאנית. האם דל טורו הצליח בעבודתו?
אדית’ קושינג (מיה ווסיקובסקה, “אליס בארץ הפלאות”) היא סופרת צעירה שמנסה לפרוץ עם סיפור הרוחות שלה, בת לאיש עסקים אמיד (ג’ים ביוור, “על טבעי”) שהתייתמה מאמה 14 שנים קודם לכן. היא מיודדת עם חבר ילדותה, אלן מקמייקל (צ’ארלי האנם, “פסיפיק רים”), כעת רופא, מערכת יחסים שנראית כי היא עומדת להפוך לרומנטית. בדיוק אז נכנס לחייה סר תומאס שארפ (טום הידלסטון, 90 אחוז מהבלוגים בטאמבלר), אציל בריטי נמוך דרג העומד בפני פשיטת רגל ומנסה לשכנע את מר קושינג להשקיע בעסקיו המפוקפקים.
אולם הסיפור האמיתי סובב את הרומן המתפתח בין שארפ לבין אדית’, תחת עינה הפקוחה של אחותו המוזרה ליידי לוסיל (ג’סיקה צ’סטיין, “לא ברייס דאלאס הווארד”, שלא זיהיתי עד כתוביות הסיום ולא הבנתי למה הפרצוף שלה כה מוכר לי). בלתי נמנע לחמוק מהתחושה שמשהו לא בסדר במערכת היחסים בין האח לאחותו הגדולה, כמו גם בפיתוייה של אדית’. עם כל קסמו של הידסלטון, הוא לא מצליח להסתיר את העובדה שמאחוריו עומדים סודות מאוד אפלים. מצידה של אדית’ תורמת לתחושה המטרידה רוחה של אמה המתה, שבליל לווייתה ביקרה אותה והזהירה את בתה מפני העתיד לבוא – ועושה זאת בשנית בהווה.
אחרי שליש ראשון העמוס בדמויות, שאר הסרט מתרחש ברובו באחוזה העתיקה והמתמוטטת של משפחת שארפ, ומתמקד בעיקר באח, האחות ואדית’. המראות החזותיים שמסתתרים בבית המתפורר וסביבו – כולל הסיבה לכינויו של המקום “קרימזון פיק” (לא אחשוף זאת מחמת הספוילרים) – מיני רוחות רפאים והסודות של השארפים אמורים להוות את מוקד העניין של הסרט, אך למרבה הצער הם נופלים מהשליש שקדם להם, ההתרחשויות באמריקה עד אירוע מכונן בחייה של אדית’.
לשמחתם\ן של מעריציו\תיו הרבים\ות של הידלסטון, הוא מגלם שרלטן רומנטיקן, אולם גרסה מאוד נחותה של לוקי. למעשה, לוקי היה הורג את תומאס שארפ במקום לא היה נאמר לו שהם דומים. קהילת טאמבלר תסופק ממראה ישבנו החשוף של הידלסטון, אף שעלה החשד בקרב שותפיי לצפייה כי מדובר בכפיל גוף. אם דווקא בצ’ארלי האנם חשקתם, הוא חנוט בחליפה לאורך כל הסרט; את ישבנו המצודד תוכלו לראות בכמות מטרידה-אך-מספקת בשבע העונות של “ילדי האנרכיה”.
דל טורו מומחה בויזואליה, הוא יודע לעצב את העולמות והדמויות שיצר. הבעיה היא ששם הסרט מסתיים, בערך. אם זה אמור להיות סרט אימה, הוא לא מפחיד כלל וכלל. הקטעים המטרידים בסיפור נתונים לעלילה ולדמויות, כשהעיצוב התקופתי ו\או האימתני סביבם משמש בעיקר כתפאורה תפלה נטולת תוכן; מרשימה, כאמור, בחזותיות שלה, וזהו.
בדברי הפתיחה הצהרתי כי איני נמנה בין מעריציו הרבים של דל טורו. יחד עם זאת, “קרימזון פיק” נראה כיצירה מאכזבת של קולנוען מאוד מוערך, כזה שלא מצליח להרים פרויקטים מאוד מצופים: הסרט השלישי של הלבוי אולי יגיע מתישהו, כשהסרט האחרון יצא לאקרנים לפני שבע שנים; ההמשך של “פסיפיק רים” הוקפא\בוטל; דל טורו ירד מהפקת\בימוי Justice League Dark עבור וורנר\DC ולאחרונה נודע שממשיכים בהפקה עם במאי אחר; הוא פרש מבימוי “ההוביט” בשלב מתקדם יחסית, והותיר את פיטר ג’קסון להחריב את הספר עם טרילוגיה נמרחת. בין כל אלה, “קרימזון פיק” מסתמן כפשרה בינונית, ואף פחות מכך, עבור קולנוען ואמן חזותי שיכול להתעלות מעבר לשיעמומון גותי.
ציון: 2.5
