אם היה לכם את הכוח לשנות את המציאות בהם אתם חיים, הייתם עושים זאת?
בחלק נכבד מהעונה התמודד צוות “האגדות” עם המטלה של מציאת החלקים של “חנית הגורל” ברחבי הזמן ולמנוע מחברי “ליגת האבדון” להגיע לשם קודם. כמובן שאף אחד לא באמת ישב וחשב מה יקרה כשהם ימצאו את כל החלקים וירכיבו את החנית בחזרה.
היחידי שבאמת מבין את חשיבות החנית הוא קפטן (במיל) האנטר שכידוע, כיום מתנהג כמו רכיכה חסרת חוט שדרה, ולא מצליח להעביר לשאר הצוות את החשיבות (והסכנה) שהנשק המיתי הזה מציג.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:
ראינו את האגדות נוסעים קדימה ואחורה בזמן, יוצרים אינספור שינויים וגורמים לא מעט בעיות, תוך כדי התמודדות עם השאלה “האם הגורל נקבע מראש והאם אפשר לשנות את העתיד?” אבל השאלה האמיתית היא “האם אפשר לשנות את המציאות מבלי לסבול מההשלכות?” ואם התשובה היא כן אז היחידה עם שכל בצוות היא אמאיה, שמציעה להשתמש בחנית כדי להעלים את “ליגת האבדון” מהמציאות וליצור ייקום טוב יותר לכולם.
משום מה אף אחד לא חושב שזה רעיון טוב, למרות שטכנית ת’ואן וד’ארק כבר מתים, אז למחוק אותם מהמציאות בשלב הזה זה לא כזה רעיון רע ומרלין גם ככה לא מהווה איום אמיתי לאף אחד (בואו נודה בזה שהוא נבל ממש גרוע כי הוא לא באמת מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך והסיבה שהוא עדיין בסביבה זה כי אנחנו והכותבים ממש אוהבים את ג’ון בארומן) אז מה ההתלבטות כאן?
מכיוון שלאגדות יש יותר ניסיון בלהחליט את ההחלטות הלא נכונות מאשר לעשות את הדבר החכם, הם חוזרים בזמן למלחמת העולם הראשונה, במטרה לאתר את לא אחר מאשר ג’י.ר.ר טולקין שיעזור להם למצוא את הדם של ישו (וודפ?!) כדי להשמיד את חנית הגורל ולמנוע מהנבלים לשנות את המציאות.
למעשה, הסיפור של טולקין הוא דיי מעניין, אומנם קראתי את כל הספרים שלו אבל לא התעמקתי במיוחד בביוגרפיה שלו. מסתבר שהוא היה קצין ומפקד במלחמת העולם הראשונה ואפילו נכח באחד הקרבות הכי נוראיים בהיסטוריה (הקרב על הסום). עובדה זו נותנת זווית מעניינת על ההשראה שלו לכתוב את ספרי הפנטזיה המפורסמים בעולם.
קצת אוף טופיק, טולקין לא ממש רצה להתגייס לצבא, הוא העדיף לסיים את הלימודים ולהישאר עם אשתו. לחץ מהמשפחה שלו (שלא רצו שיבייש את שם המשפחה בכך שהיא תוכר כמשפחת עריק) הכריע אותו לבסוף והוא הצטרף למלחמה, שם הוא בילה יותר זמן בלעבור מיחידה ליחידה ולהמתין להוראות מאשר להילחם באמת. בשלב מסוים הפכו אותו למפקד על יחידה של אנשים ממעמד הפועלים ודרשו ממנו לשמור על דיסטנס, מה שלא כל כך בא לו בטוב. בסופו של דבר הוא הועבר לצרפת שם הוא ראה לא מעט אקשן ואיבד מספר גדול מחבריו בקרב. הוא חטף מחלה בזמן השהייה בשוחות ופונה לבית החולים. את שארית השרות שלו הוא העביר במרפאות כי הוא לא היה כשיר ללחימה.
אז איך טולקין קשור לעלילה של הפרק מעבר להיותו אישיות היסטורית מעניינת? הוא כביכול ידע את המיקום של פריט מיתולוגי שמכיל קצת מהדם של ישו שבעזרתו ניתן להשמיד את חנית הגורל. נשמע קצת מונפץ? ובכן, זה בגלל שכל קו העלילה הזה, מעבר להיותו נחמד, הוא מיותר לחלוטין. כל הנוכחות של האגדות בזמן המלחמה רק יצר PTSD לאמאיה ונועד כדי להוות השראה לטולקין לכתוב את הסיפורים האגדיים שלו על אחווה מטיילת שתפקידה להשמיד חפץ בעל כוחות הרסניים. במילים אחרות, הכותבים מאכילים אותנו בכפית שוב…
כצפוי האגדות איבדו את הדם, איבדו את החנית והנבלים ניצחו מבלי באמת להתאמץ. אגדות? יותר כמו חבורה של גיבורים כושלים.
קו עלילה נוסף שרץ במקביל היה שמיק רורי, שממזמן חלק מהצוות לכל דבר, אוכל כאפות על זה שהצוות לא באמת רוצה אותו שם. מה שהתחיל כהזיות הנובעות מגעגועים של מיק לחברו המת לנארד סנארט (קפטן קולד) הפך להופעת אורח קבועה והפעם, חברי הלגיון חזרו בזמן והוסיפו את סנארט לכוחותיהם אבל בגרסה הישנה שלו, זאתי שלא הצילה את העולם והזמן והוא בעיקר היה שם כדי לגרום לרורי לבגוד באגדות (אבל רק באופן זמני) כדי שהם יוכלו להפוך אותו לגיבור הקומי בפרקים הבאים.
אז איפה כל הבלגן הזה השאיר אותנו? בעיקר בציפייה לפרק הבא, שבתקווה יהיה טוב (בבקשה שיהיה טוב) כי הלגיון סוף סוף השיגו את החנית והתחילו לשנות את המציאות ובדומה לפלאשפוינט אנחנו יודעים שהרבה דברים הולכים להשתנות, נקבל ייקום אחר או זמן אחר ואיכשהו זה גם ישפיע (אולי) על העלילה של שאר הסדרות של CW/DC.
ציון פרק: 3
