ב-1991 הייתי בת 9 ומכורה קשה לסרטי דיסני. עשור אחרי נחשפתי לראשונה לעולם הקסום של הארי פוטר וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. איך שלא תסתכלו על זה, היה ברור שדיסני צריכים ממש להתאמץ כדי לגרום לי לא לאהוב את גרסאת הלייב-אקשן של “היפה והחיה”. השילוב הקסום של דיסני, מוזיקה ואמה ווטסון (הרמיוני גריינג’ר) לא יכול בשום צורה להיות גרוע מבחינתי. והציפיות היו בשמיים.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט, אבל ביננו, כולנו וכולכם מכירים את הסיפור בעל פה, אז זה לא מה שיעצור אתכם מלהתקדם בקריאה:
היו לא מעט שהתלוננו על חוסר המקוריות של דיסני, ששחזרו פריים אחרי פריים את הסרט המקורי, היו ששאלו מה בדיוק מעניין בגרסת לייב אקשן של משהו שכבר ראינו אלף פעמים? בכנות, לא ציפיתי או רציתי משהו אחר. הם סיפקו בדיוק את הסחורה שלשמה הגענו לשם. הם נתנו לנו גרסאת לייב-אקשן ליפה והחיה.
כל הדמויות מהסרט המצוייר קמו לחיים בשורה של ליהוקים גדולים מהחיים, הקפדה על אותנטיות של שיער ותלבושות לפי מסורת דיסני, אפקטים מרהיבים, תפאורה מושקעת וכל השירים האהובים (ועוד קצת). הכל היה צבעוני יותר, גדול יותר, מושקע יותר.
נכון, הטירה של החיה והחפצים שבתוכה קיבלו מייקאובר קטן שעשה אותם טיפונת יותר “מפחידים” אבל הכל התחבר בלוק גותי ויפהפה שהחמיא גם לחיה אבל בעיקר ליפה.
אמה ווטסון זהרה בתור בל. היא למעשה הפכה לבל. עם האופי הלוחמני והדעתני, עם העקשנות והעצמאות, האכפתיות, האהבה למשפחה והרעב לידע. היא לקחה את הדמות והפיחה בה חיים חדשים. לא יכלו למצוא בל יותר מושלמת גם אם הם היו רוצים. (ומי ידע שיש לה קול כזה אלוהי?) אפילו ארחיק לכת ואומר שבל של ווטסון יותר מעוררת השראה מבל המצויירת. אולי בהשראתה של ווטסון הנאו-פמיניסטית ואולי כי העולם השתנה טיפונת מאז, הדמות של בל הפכה להרבה יותר חזקה ממקודם והרבה יותר עצמאית. גם הדינמיקה בינה לבין החיה היתה יותר שיווינית.
גם הליהוק של לוק אוואנס כגסטון עבר חלק. אני מודה, אני חובבת גדולה של השחקן וקצת פקפקתי ביכולות שלו להביא לחיים דמות כל כך נתעבת כמו גסטון, כי הוא במציאות אחד המקסימים, אבל הוא פגע בול במטרה, והפך את עצמו לדוש מוחלט. אין ספק שהוא גנב את ההצגה בכל סצנה שהוא הופיע בה (כמעט), מוצף בכריזמה והומור עצמי. הוא היה הנבל המושלם, זה שממש אוהבים לשנוא.
הסרט המצויר ארך 104 דקות והעיבוד החדש היה 129 דקות וזה בעיקר בזכות ההפקה. הם נתנו לנו את הסרט עם עלילתו המקורית אבל הוסיפו עוד כמה סצנות ושירים שלא היו במקור וכל תוספת קטנה היתה מופלאה ובמקום.
למעט סצנות דרמטיות ספורות בהן עשיתי פרצוף עצוב וניסיתי לא להזיל דמעה, כמעט כל הסרט ישבתי עם חיוך ענקי ועיניים פעורות לרווחה. אין ספק שלראות את היפה והחיה בIMAX זוהי חוויה קולנועית אחרת לגמרי.
לא הייתי חולמת לשנות אפילו פרט אחד בסרט הזה, כי לא רק שהוא היה מצויין הוא עלה על ציפיותיי. הביצוע של השירים בתוספת הכיאוגרפיה וכל הדמויות מסביב שלקחו חלק במה שאני רק יכולה לתאר כ”דיסני פלאש מוב” היה יוצא מן הכלל. אפילו בנזוגי, שלא חובב גדול של מוזיקלים, נהנה מהתוספת המרעננת לסרט. זה לא הרגיש כפוי או מאולץ, זה זרם בטבעיות עם העלילה.
מעבר לצוות שחקנים יוצא מן הכלל שתרם את קולו ואת אישיותו לדמויות, בין אם הם חפצים או אנשים, היתה דמות אחת שבלטה הרבה מעל כולם ולא יכולתי שלא ליפול בקסמיה… בסרט המצוייר לה-פו הגמד השמנמן והטיפש שהלך בעיניים עצומות אחרי גסטון קיבל הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. עוד מתחילת הסרט היה מאוד ברור שאנחנו הולכים לקבל מבט שונה לגמרי על הדמות הוותיקה. דבר ראשון, הוא ממש לא טיפש, רחוק מזה ויש לו לב ענקי שגורם לו, כמו להרבה מאיתנו, ללכת לפעמים אחרי הבנאדם הלא נכון.
לראשונה איי פעם, דיסני הכריזו שלה-פו הוא דמות גאה ומוצהרת, ואומנם היו לא מעט דמויות להט”ביות בסרטי דיסני, אף אחת מהן לא באמת היתה מחוץ לארון. לה-פו לא הציג שום סטריוטיפ הומוסקסואלי כפי שאולי היה מתבקש. הוא פשוט הלך אחרי גסטון כמו כלבלב חולה אהבה וסיפק לא מעט מרגעי הקומדיה בסרט. מבחינתי לה-פו גנב לכולם (אולי אפילו גם לבל, קצת) את ההצגה והיו לא מעט סצנות בהן ממש רציתי לחבק אותו. אני גאה (no pun intended) בדיסני על המהלך האמיץ להכריז שהוא דמות גאה ופתוחה למרות הביקורת השלילית מהקהל השמרני שתומך במותג הענקי כבר שנים רבות. לא מעט מדינות הכריזו שהן יחרימו או לא ישדרו את הסרט בגלל שלה-פו, אפילו לא דמות ראשית, היא גאה. דיסני לא התקפלו לנוכח האיומים ואני שמחה, כי אולי השינוי הקטן הזה יביא בקרוב נסיכה או נסיך, דמות ראשית בסרט, שהם לגמרי גאים ופתוחים.
לסיכום: גם אם אתם מעריצים של המקור או מעולם לא ראיתם את הסרט, אל תפספסו את “היפה והחיה”. לכו לדייט, עם חברים, עם הילדים, עם המשפחה ותהיה לכם חגיגה לעיניים.
ציון: 5
