כתבתי את זאת בעבר אבל אין לי שום הסתייגות מלכתוב זאת שוב – דני ווילנב יכול לביים את החלומות שלי. ברגע זה ממש. אני גם לא מתנצל ולא מתחרט, אבל מבחינתי ווילנב הוא כרגע האוטר הכי מרשים בנמצא, גם מעל נולאן. רשאים לחלוק עלי, לא אכפת לי.

אי אפשר לכמת כמה שהעיף אותי מהכיסא החלק הראשון , אבל החלק השני כבר מעביר הילוך למקום שבו מתקיימת ההגדרה המילונית למונח "אפי".
הכל ב"חולית חלק 2" הרבה יותר מרשים והרבה יותר גדול:
זמן המסך קפץ ל –167 דקות (מול 155 דקות בחלק הקודם) , אבל הן עוברות הרבה יותר מהר כי גם הקצב מעלה הילוך וגם קטעי האקשן (שהיו די ספורדיים בקודם) קופצים מדרגה (מן הסתם בעזרת התקציב שהתנפח מ 156 ל 198 מיליון דולר שרואים כל סנט מהם על המסך).

אחד הדברים שמבחינים בהם ישר הוא שדרוג האופן בו הטכנולוגיה העתידנית מוצגת בחלק השני: אם בחלק הראשון היה ניכר שהדגש היה יותר על עיצוב ייחודי, אז בחלק השני הוכנסה גם פונקציונליות – פתאום אפשר להבחין בטורבינות שמסננות חול ואבק מחליפות הקרב של ההארקונן, מקצרת התבלין העצומה מקבלת פרטים טכניים קטנים שהופכים אותה למכונה שהגיונית יכולה לעבוד, לבלוני הציפה של הברון השמן נוספים מעין משאבות שמייצבות אותו באוויר ובמיוחד לכל חלק בחיים הקשים במדבר של הדררים יש את המענה הטכנולוגי המתאים, כפי שתיאר הרברט בספרים.

יש אוהלי מדבר קומפקטיים מיוחדים שמתנפחים מקבלים צורה של דיונה כדי להסוות אותם, מכונות עיבוי לספיחת מים מהאוויר וכמובן המכשיר אתו מנקזים הדררים נוזלים מגופות המתים, כי כמו שאמרו אצלנו פעם בתשדיר מיתולוגי – "חבל על כל טיפה". דבר נוסף שמשתדרג הוא השימוש בשפת הצ'וקבסה שנוצרה במיוחד לסרט ע"י ווילנב והלשונאי דיוויד פיטרסון, השפה בה משתמשים הדררים, כולל אפילו התעקשות (לפחות לפי אחת הדמויות בסרט), על סלנג שונה לפי מוצא השבטים.

המראות להן נחשפת עינו של הצופה בסרט הם לא פחות ממדהימים – ווילנב והצלם גרג פרייזר מתעלים על עצמם ביצירת העולם שיצר הסופר פרנק הרברט רק במילים.
הגודל של המדבר הוא עצום, העקלתונים הם עצומים והכל עובר לעיני הצופה.
אחד השוטים המרהיבים, מיני כמה, הוא השוט בו הספינה הקיסרית חולפת מעל העיר אראקין ומתייצבת מעל ארמונו של בית הארקונן. אמנות ויזואלית לשמה.

כמובן שהעקלתונים מקבלים הרבה יותר זמן מסך כצפוי, כי חלק מהמסע שעובר פול אטאריידס בהפיכתו לאוסול\מואד'דיב תלוי במידה רבה בהסתגלותו אל הכוכב המדברי, אל האנשים הקשוחים שחיים בו ובעיקר בהצלחתו להשתלט על העקלתון הענק – על שייח' חולוד. אין צורך להגיד שהסצנה הזו, רכיבת העקלתון, היא אחד מרגעי השיא של הסרט ותוך שימוש מדהים בתמונה וצליל, אפשר ממש להרגיש את החול בגרון בקטע הזה.

וכאמור ב"חולית" לכל דבר יש צליל משלו. ווילנב השתמש לא מעט בצלילים כדי להגביר את האפקט של התמונה (באופן נהדר ב"המפגש" וגם ב"בלייד ראנר 2049"), אבל העוצמה של השימוש בסאונד בסרט הנוכחי היא בלתי נתפשת.

הוחלפו מעצבי הקול של "חולית חלק 1" שזכו באוסקר על עבודתם – תאו גרין ומארק מנגיני – והוחלפו במעצב הקול הקבוע של נולאן – ריצ'רד גרין, שעושה כאן מעל ומעבר ומתעלה, לדעתי האישית, על עבודתם של קודמיו. מבחינת הפסקול – עדיין חסרה לי נעימת "הנבואה" המכושפת של בריאן אינו מהסרט של לינץ', אבל האנס זימר מביא פה פסקול עצום שמשתלב כמו כפפה ליד באפיות הטוטאלית של הסרט.

המשחק גם הוא משתפר (לטעמי) בחלק השני, ונראה כאילו כולם הבינו הרבה יותר טוב את הדמות שהם מגלמים, 3 שנים אחרי שצילמו הסרט הקודם:
טימותי שאלמה כבר הרבה יותר מרשים בתור המנהיג שמסרב להנהיג, האגדה שמסרבת להפוך לאגדה. הלבטים שלו ניכרים, והדמות שלו הופכת להרבה יותר מעניינת עם הטרנספורמציה שלו מפול האנמי, בנו של הדוכס, למואד'דיב, לוחם החופש שמוביל מיליונים לכיבוש היקום. סוף סוף הצלחתי להתחבר אל השחקן הזה, שהיה מאוד בעייתי בעיני עד עתה.

לצידו זנדאייה הצליחה להרשים אותי גם היא הרבה יותר, בעיקר כאשר צ'אני מבינה בדיעבד כי לעולם תהיה כלי שני לאהבתו של פול, וכי התפקיד והפוליטיקה הגלקטית תתפוס את מקומה. רבקה פרגוסון גם מצליחה להעניק עומק לתפקיד של ליידי ג'סיקה הנאלצת להפוך לאם הנערצה של הדררים, ולהקריב לא מעט כדי להגשים את התכנית של בנות גשרית.

חאבייר בארדם צולל בחדווה שוב לתפקיד של סטילגאר, המנטור החדש של פול בקרב הדררים, והוא בהחלט גונב את ההצגה בכל רגע שהוא נמצא על המסך. דייב באוטיסטה כ"חיה" ראבאן וסטלן סקרסגארד המאופר בכבדות שוב מטילים אימה כבני הארקונן, אבל על שניהם מאפיל ובגדול אוסטין באטלר כפייד-ראות'ה ראבאן, הנה-בארון של גיאדי פריים ואחיינו הפסיכופת של הברון המושחת. הרבה יותר מאשר בספר, הדמות שלו מפחידה בטירוף שלה ומטילה אימה מוחשית.

בכלל, זה מופלא בעיניי איך ווילנב ופרייזר הצליחו לעשות את זה בלי ללכת לברירת המחדל שהיא טונות של דם וקרביים (אני מסתכל בעיקר עליך, דייויד לינץ') , אבל הכוכב גיאדי פריים הוא אוצר בלום של סיוטים שירדפו כל אדם שפוי בשנתו.

העובדה היא ש"חולית חלק 2" עושה זאת רק ע"י צילום סוריאליסטי לחלוטין בשחור\לבן קונטרסטי במפגיע, תוך כדי דגש על צללים ועיצוב של סטים קודרים בעלי מראה חולני. גיאדי פריים מקבל חיים משלו כעולם המסויט של בני ההארקונן המעוותים, וכל זאת כאמור בלי לפנות לתוכן גרפי, שבשפה הקולנועית השולטת היום מדובר כמעט על עובדה חריגה, בה כל סרט קומיקס לילדים מתהדר בלא מעט סירופ אדום שמושפרץ על המסך.

אז האם "חולית חלק 2" הוא סרט מושלם? התשובה היא כן, כן ושוב כן.

…. אלא אם כן אתה מעריץ של הספר המקורי…
סליחה מראש, אבל פה יגיע הקטע שבו אני נטפל לפרטים שרק מעריץ של הרברט יכול להיטפל אליהם.

"חולית חלק 2" מציג 4 דמויות ראשיות המגולמות ע"י שחקנים\יות בעלי שם ובאופן כמעט גורף מפספס את השימוש בהם. הראשונה היא לייה סיידו כליידי מרגו פנרינג, בת גשרית שיש לה יד ורגל בתככים של מסדר האחיות. הדמות המקורית היא בת זוגו של הרוזן פנרינג שהוא שליחו של הקיסר, ודמות זו נמחקה לחלוטין מהסרט, אבל ניחא. אותו קיסר מדובר מגולם ע"י לא אחר מכריסטופר ווקן הענק, אבל הקיסר שלו הוא הרבה פחות "קיסרי" ודומיננטי מאשר אותו שאדאם IV לבית קורינו המתואר בספר.

ואם כבר בבית קורינו עסקינן, לצידו נמצאת גם פלורנס פיו בתפקיד הנסיכה אירולן, בתו של שאדאם וגם בת גשרית נאמנה. הדמות שלה גם מעט חיוורת וקצת עם פחות עניין לכוכבת עולה כמו פיו, אבל האמת שזה פחות או יותר תואם לתפקיד שלה בספר. הדמות שלא תואמת כלל, היא דמותה של אניה טיילור-ג'וי, שחקנית שהשתתפותה נחשפה רק ממש לקראת הפרמיירה של החלק החדש.

היו לא מעט ניחושים איזה תפקיד יכולה לקחת סטארית כמוה, ורובם ניחשו נכון – מדובר בדמות של עאליה לבית אטראיידס. בעיה, ובעיה ענקית, ואני לא מאמין שאני כותב דבר כזה על טיילור-ג'וי. לדמות שלה אין שום קשר לדמות המקורית, חלק נרחב ממה שהדמות שלה עושה נמחק מרגע מכריע בסרט, ויותר מכל, זה נראה כמו "בילדאפ" מיותר לגמרי לסרטים הבאים. אין לי מושג מי קיבל את ההחלטה, אבל יש לי חשש שזה ירגיז לא מעט מעריצי הרברט.

דבר נוסף שנמחק מהסרט הוא השימוש שעשה הרברט במונח הג'יהאד שהרברט השתמש בו עבור הדררים שמגיעים מרקע איסלאמי בספר. אפשר להבין (במיוחד אצלנו בזמן הזה) מדוע בחרו למחוק כל רפרנס למלחמת קודש דתית, למרות שמדובר בחלק מאוד מרכזי לכל אורך הספרים של הרברט, בעיקר בספרי ההמשך, ואולי בשל כך בחרו בדרך ביניים בהם הושאר השימוש בלוחמי ה"פדאייקין" והתיאור הויזואלי של תפילות הדררים, שמראות שאכן מקורן הוא באסלאם.

ציון סופי:

לכו לראות! וכמובן, רק באיימקס, כמו שהתכוון ווילנב שתראו.