לפני שכולכם אומרים: “נו, טל משוחד. הוא חולה על סרטי מפלצות. הביקורת הזו צפויה מראש”, אעצור אתכם ואומר שכן, נכון, אהבתי מאוד את הסרט, אבל לא בגלל שיש בו מפלצות ורובוטים.
כן, אני סאקר אמיתי בכל מה שקשור במפלצות ענקיות. אהבתי מאוד את “פסיפיק רים” הראשון של דל טורו. אהבתי אותו כל כך עד שבעיני הוא סרט במעמד קאלט. כמעט כל אדם שני שראה את הסרט סיפר לי “זה סרט מטופש להחריד…” אך תמיד נהנתי לשמוע את אותם אנשים ממשיכים את המשפט ב-“אבל הוא כייפי בטירוף”. הסרט מדבר אקשן, עושה אקשן בצורה הטובה ביותר שאפשר- אם אפקטים ממחושבים מוגזמים לרמה הנכונה.
המשך הקריאה כולל קצת ספויילרים לסרט החדש:
“פסיפיק רים- המרד” הוא, ללא ספק, אותה הגברת. אחרי מסכת ארוכה של בעיות הפקה, ביטולים והעברות ידיים, מצא עצמו התינוק של דל טורו בידיים לא פחות מטורללות אצל סטיבן דאנייט (האיש כתב והפיק סדרות כמו “באפי” “אנג’ל” ו”ספרטקוס” והפיק את העונה הראשונה של “דרדוויל”. האיש יודע מה זה כיף!). מה שהתקבל, אחרי בחישה ארוכה ואפייה ארוכה לא פחות, הוא סרט שאפשר להסתכל עליו במבט עקום, ולאט לאט להתחיל לצחוק וליהנות בלי שום הסבר הגיוני מדברים שהיית בטוח שהולכים להפיל את הסרט.
עשר שנים אחרי שהאנושות סגרה את הקרע הבין מימדי במרכז הפסיפיק והצילה את העולם מחרון אפם של מפלצות הענק, העולם מתאושש אך לא נח על זרי דפנה. ג’ייק (ג’ון בויגה), בנו של גיבור המלחמה סטאקר פנטאקוסט (אידריס אלבה), חי בבריחה מתמשכת מצלו של אביו כלוחם ואיש צבא, ע”י גניבת חלקי ייגר (הרובוטים הענקיים) ומכירתם לשוק השחור. באחת מהעבודות שלו נתקל ג’ייק באמארה (קיילי ספנסי) נערה צעירה שמבלה את זמנה בבניית ייגר משל עצמה, והשניים נתקלים לוויכוח אלים עם הרשויות. מה שמוביל אותם חזרה אל שירות הצבא.
הצרות מתחילות לעלות שוב מן הים כאשר ייגר סורר מסתורי תוקף את מפקדי כוחות הביטחון ומעורר מחדש את הבהלה הכלל עולמית. ואם לא די בכך, הכוחות המסתוריים מאחורי הארועים מצליחים להחזיר את הקייג’ו אל כדור הארץ. כעת על ג’ייק, אמארה ושאר טייסי הייגר הצעירים, להביס את כוחות הרשע ולהציל את העולם. נכון שזה נשמע דיבילי וילדותי? להחריד! אבל היי, עוד רגע תבינו למה מדובר בהנאה מטורפת.
מעבר לפתיחה האקספוזיציונית המגוכחת של הסרט (פשוט מונטאז’ של הסרט הקודם ב3 דק’) בה רואים ומוזכרים חברים מההרפתקאה הקודמת, רינקו קיקוצ’י חוזרת לגלם את מאקו מאורי, גיבורת המלחמה שעזרה להביס את הקייג’ו, וצ’ארלי דיי ובורן גורמן חוזרים לגלם את צמד ה”פינקי והמוח” שלמדנו לאהוב- ניוט והרמן. מעבר לזה כנראה שאף אחד מהקאסט המקורי לא רצה לגעת בפרוייקט מחשש שהם ידבקו במצב הרפואי של בויגה- תסמונת הדמות היבשה, אותה הוא סוחב איתו בטרילוגיית “מלחמת הכוכבים” החדשה. באופן מפתיע, בויגה עושה עבודה לא רעה כאן. כנראה כל מה שצריך כדי שהילד ישחק זה לתת לו מבטא. ההומור שלו פשוט מזנק ברף האיכויות בסרט הזה, ובתור מה שחשבתי שיגרע מהסרט, מודה- טעיתי. שאפו ג’וני. שאפו.
שאר חברי הקאסט, כולל בנו המאוד יפה אך חסר הכישרון של קלינט איסטווד, סקוט, עושים עבודה חלבית וכמעט לא מורגשת. למעט צחוק אחד או שניים שכל דמות מעבירה, הם לא באמת עושים כלום חוץ מלמלא את התפקיד שלהם בעלילה- חיילים. זוכרים את מאקו והקושי שלה להישאר בשפה אחת? ואיך שהיא עברה בין יפנית ואנגלית בלי סיבה פתאום בסרט הראשון? אז כאן, לאוין שאו (ג’ינג טיין) היא אשת עסקים סינית שמצדיקה את הקפיצות הפתאומיות שלה בין השפות. זה פשוט מרגיז אותה. סיבה טובה לכל הדעות.
כן, עומק משחק אין כאן, אבל יש הומור שטותי ומהנה עד רמת החלב מהאף. תוסיפו לזה ארט ואפקטים זהים לזה של הראשון, עם רובוטים מגניבים שקופצים רצים (ותורמים לא פחות לנזק בנפש כמו המפלצות בסרט הזה) ומפלצות מפחידות, מרשימות שגורמות לי לרצות לקנות צעצועים בדמותן (רגע…אבל זו המטרה בעצם לא??) וטוויסט מבריק שאף אחד לא ראה מגיע באמצע הסרט- וקיבלתם משהו שלא תרגישו בכלל שצפיתם בו שעתיים וקצת. כי פשוט כיף לצפות בזה.
נכון, זה סרט מטומטם, טיפשי, ילדותי, גימיקי ואיך שלא תרצו לקרוא לזה. זו כנראה נוסחת “מייקל ביי” קלאסית ואנחנו נראה עוד המון ממנה עד שנחנק. אבל ואוו כמה ש”פסיפיק רים- המרד” היה מהנה.
ציון: 4
