לקחת נשימה עמוקה – ביקורת על “אווטאר: דרכם של המים”

בואו נתחיל מהברור מאליו – בדיוק כמו “אוואטר” המקורי, ההוא שיצא ב-2009, “אווטאר: דרכם של המים” לא נראה כמו שום סרט אחר שראיתם עד עכשיו.
תשכחו מהאפקטים הממוחשבים של יקום מארוול, קרבות החלל של סרטי “מלחמת הכוכבים”, מעולם הדינוזאורים של שפילברג או כל משהו אחר שקיים כרגע – ג’יימס קמרון וחברת Wētā FX הניו זילנדית (לשעבר “ווטה דיגיטל” שהוקמה ע”י פיטר ג’קסון) יצרו עולם ממוחשב שנמצא 90000 רמות מעבר לכל השאר.
במהלך הסרט מה שרץ על המסך מרגיש כאילו אתה צופה בסרט תעודה היפר ריאליסטי בערוץ נשיונל גאוגרפיק HD, תוך כדי שלקחת סמים. קשים.
במחשבה שניה, יש מצב שקמרון הטיס את הצוות לכוכב אחר וצילם שם…

אין דרך אחרת מלגדיר את “אווטאר: דרכם של המים” אלא בתור פורנו של CGI, בהקצנה. חבר טוב שלי הוא במקצועו הוא איש תלת מימד ולדעתי אחרי שיצפה בסרט, הוא פשוט יפרוץ בבכי ויצא לפנסיה.

אבל, וכאן האבל הגדול, הבעיה היא בסיפור. בואו ונגיד שהדבר שהיה נסלח בסרט המקורי, עלילה פשטנית שפשוט היתה “פוקהונטס בחלל”, כבר אין לו תירוץ בסרט המשך.
אולי עלילה שנכתבה בידי תוכנת AI כמו GPT3 היתה יכולה להיות מוצלחת יותר מהסיפור המיובש שכתב קמרון יחד עם אמנדה סילבר וריק ג’אפה (התסריטאים מאחורי 3 החלקים החדשים של מותג “כוכב הקופים” וגם “עולם היורה”).

אז מה קורה שם? ובכן, הנ’אבי גירשו את בני האדם מפנדורה בסיום הסרט הקודם, ומאז האוואטר של הנחת לשעבר ג’ייק סאלי (סם וורת’ינגטון) הספיק להביא עם נייטירי (זואי סלדנה) שלושה צאצאים ולאמץ עוד שניים – קירי, הבת שנולדה מהאווטאר של ד”ר אוגוסטין (… איך? אל תשאלו) ו”ספיידר”, ילד אנושי שנשאר מאחור (כי…תרוץ כלשהו), אבל הופך להיות מוגלי ילד הג’ונגל של פנדורה.
אבל, השנים עוברות ובני האנוש שבים בכוח חזק יותר לפנדורה (באמת, מה חשבתם שיקרה?) והפעם יש איתם טוויסט רציני – אוואטר של הקולונל קורץ, סליחה קולונל קוואריץ, האכזר (סטיבן לאנג) שנהרג בקליימקס של הסרט הקודם, כי למה לא בעצם.
אז ג’ייק וסאלי מוצאים את עצמם נרדפים בידי כוח נחתים אוואטרי ברשותו של הקולונל המשובט וצריכים לקבל כמה החלטות קשות, או קשות יחסית לתסריט הלא מסובך בכלל. המגוחך הוא שלקוואריץ’ אין כמעט שום מניע במהלך הסרט חוץ מ”נקמה!!!”, וזה די מדהים כמה כל זה שטחי.

רק לכאורה, נראה שהסרט מדלג על האקספוזיציה המאוד ארוכה מהסרט הקודם ומכניס אותנו שוב לאקשן כבר על ההתחלה, אבל אחרי זמן קצר הסרט נעצר שוב כדי להציג אותנו לאקוסיסטמה חדשה בה מתרחשת רוב עלילת הסרט החדש – האוקיינוסים של פנדורה – עם דמויות חדשות ועולם חדש של יצורים שיש להציג.
אז בפועל אנחנו מקבלים כמעט שעתיים שבהם לא קורה יותר מדי, רק כדי להגיע לשעה האחרונה שבה הסרט מעלה הילוך לאקשן נונסטופ, כמו שקמרון יודע לספק. אבל לטעמי, זה כבר מאוחר מדי ומעט מדי. זה פשוט לא מצדיק את הישיבה מול המסך בשעתיים קודמות, וגם להתפעמות מאיכות התמונה והאפקטים יש תאריך תפוגה.

זה לא עוזר שבסרט יש קריינות של הדמות של ג’ייק, שמההתחלה ועד הסוף מדברר מסרי “ניו אייג'” פשטניים כאילו שמע רק הרגע דיסק העצמה רוחנית של אושו.
לא חסרים בסרט עוד רגעים רדודים (סליחה על משחק המילים) שמביאים את הצופה הקצת יותר אינטליגנטי למצב של Facepalm.
והאם באמת צריך לחזור בסרט תריסר פעמים על המוטו של “משפחה זה הכל”?
האם דום טורטו קפץ לבקר גם בסרט הזה?
ולמרות המאמץ הכביר ביצירת “עולם”, התוצרים נראים יותר מדי כמו מה שאנו מכירים על כדור הארץ. הנ’אבי שהם תושבי הים של פנדורה, הם פשוט וריאציה על הנ’אבי מהיער, אבל עם סמלים של קעקועים פולינזיים על הפרצוף. הייתי עוד סולח לזה, אלמלא בחלק מסוים הם פשוט עושים קטע של “האקה” ומוציאים לשון בהתרסה…
אז פוקונונטס הופכת למואנה.

מעבר לזה, נראה שקמרון החליט פשוט לגנוב מעצמו – יש בסרט רפרנס להתעברות של המושיע\המשיח, ממש כמו ב”שליחות קטלנית” (והפעם כולל המוטיב המגוחך של התעברות ללא אב!), מרדפי צוללות מתחת למים ממש כמו ב”מצולות”, וספינה ענקית שטובעת והופכת למלכודת מוות. כן, כמו ב”טיטניק”.
הדובדבן הוא חלק בסיום שנראה כמו סצינת הדלת המפורסמת מה”טיטניק”.

אף אחד לא יכול לקחת מקמרון את האהבה והירידה לפרטים הקטנים – כל הדברים המכניים והטכנולוגיים (חליפות “אקסו-סקטלטון”, חלליות, צוללות, סירות, רובי סער) נראים כאילו הם ירדו מפס ייצור קיים ואפשר לתפעל אותם הרגע, עד הפרט הכי קטן, אבל אם אין לזה גיבוי בסיפור סוחף, כל זה הופך לקישוט חג מולד מנצנץ על שיח קוצים יבש.
הבעיה הנוספת שאמנם הסרט המקורי עשה יותר כסף מתוצר גולמי של מדינה קטנה, אבל אף אחד לא יכול להגיד שהוא השאיר איזשהו חותם לטווח ארוך על התרבות הפופולרית. אמנם במהלך 2009 כולם דיברו על “אוואטר”, אבל אחר כך הוא די נשכח (האם יש למישהו מרצ’נדייז כלשהו של הסרט הזה?).
וגם, אותה טכנולוגית תלת מימד המרשימה שקמרון פיתח ודחף בסרט ההוא, לא הפכה בסוף לסטנדרט, ובמקום הצילום היקר במצלמות תלת מימד, אולפנים העדיפו קיצורי דרך טכנולוגיים (יצירת תלת מימד פחות משכנע בשלב הפוסט)

אני חושב שישנם שני דברים שבעצם עומדים מאחורי יצירת “אווטאר: דרכם של המים”, ואף אחד מהם הוא לא הרצון ליצור סרט ממש טוב: הסיבה הראשונה אהבת הצלילה בים של קמרון ששולבה בסיבה השניה שהיא האהבה שלו לפיתוח טכנולוגיה סופר מתקדמת. לכן הוא השקיע הון עתק בפיתוח מצלמות תלת מימד חדשות לצילום מתחת למים, איתם הוא צילם את הסרט החדש.

לקראת הסיום יש ב“אווטאר: דרכם של המים” סצינת דיג של המקבילה הפנדורית ללוויתן זרע, שנראה שקמרון מתענג עליה יותר מהנדרש, מאחר שנראה שהיא מתעכבת יותר מדי על המרדף הדמיוני והטבח הדיגיטלי. גם אם הכול עטוף בעטיפה “אקולוגית” (קמרון עצמו צמחוני כבר שנים), משהו במבע הקולנועי השאיר אותי באי נוחות.

וגם, בהמשך לסצינה הזו בדיוק, צץ לו “מקגאפין” חדש שנותן את התירוץ לשיבתם של בני האנוש לפנדורה – הנוזל-שקר-כלשהו של אותם “לוויתנים” ששווה (נקוב בסכום מופרך כלשהו) דולרים , בעוד שה”נדיריום” (Unobtanium), המחצב יקר הערך שהיה “המקגאפין” מהסרט הקודם, נעלם לגמרי מהתסריט.

מעל הכל, הסרט ממש מתעקש שניצור קשר רגשי עם היצורים הכחולים, הדמויות הישנות וגם החדשות של הנ’אבי, אבל באופן אישי ממש לא הצלחתי לעשות את זה, למרות הרמה המדהימה של לכידת הדמות (כן, היא הרבה יותר טובה מכל לכידת דמות שראיתם עד כה, כמו שקמרון הצהיר).

אז יש פה את הילדים של ג’ייק ונייטירי – נייטיאם ולואק (ג’ימי פלנדרס ובריטן דלטון) שאנחנו אמורים להבין שהם בעלי אופי שונה, את קייט וינסלט שאמורה להרשים אותנו בתור מנהיגת שבט אנשי הים (אבל גם זה לא קרה עבורי), ואת הפנים המוכרות של סיגורני וויבר בדמות הנערה המתבגרת קירי, אבל קשה להתייחס לשטיקים שלה כטינאייג’רית ברצינות.
היחידה שאולי כן הצליחה להעביר רגש אמיתי דרך לכידת התנועה היא ביילי באס כטסאירה, נערה משבט הים.

הדמות הלא ברורה ביותר היא הדמות של “ספיידר” (ג’ק צ’מפיון) שאמנם עושה מאמץ לא רע, אבל הוא מוכשל ע”י תסריט רע שגורם לדמות שלו להחליט לפנות בכיוון רגשי הפוך בכל 5 דקות בערך.
אם תמצמצו, תוכלו להחמיץ את אדי פאלקו (“הסופרנוס”, “האחות ג’קי”) כגנרלית קשוחה וגם את ג’מיין קלמנט (חצי מהצמד “טיסת הקונקורד” והשותף הכמעט קבוע של טאייקה וייטיטי) בתור marine biologist, והבדיחה הזו הייתה יותר מצחיקה ב”סיינפלד”.

התוצאה הסופית שהיא “אווטאר: דרכם של המים” היא מאוד דיכוטומית – מצד אחד הטון הכללי של הסרט הוא מאוד ילדותי ומאוד “דיסני” (“תראו את כל היצורים החמודים והצבעוניים שאנחנו אשכרה מדברים איתם”!), אבל בבת אחת הוא מתמלא בקטעי אקשן מאוד אלימים, אמנם לא עם gore מוקצן, אבל מאוד “רמבואי” ומצ’ואיסטי שלא מתאים לטון הכללי.

אז יש לנו פה תצוגת תכלית טכנולוגית מרשימה של האדם שעשה את שני ההמשכים הכי טובים של כל הזמנים שגם עולים על המקור (“Aliens” וגם “T2”) אבל הסרט הכי מצליח שלו הוא גם נקודת הכשל של הקריירה שלו, לפחות מבחינתי, כי סרט ההמשך הזה לא ממש היה נחוץ ולא פורט על שום רגש.
כידוע, “אווטאר: דרכם של המים” צולם במקביל עם סרט שלישי מתוכנן, כאשר בקנה של קמרון עוד כמה המשכים נוספים, כאשר הוא ציין כי כישלון בקופות יעצור את סאגת ““אווטאר” עם טרילוגיה בלבד.
הערכות אומרות שהסרט הנוכחי עלה קרוב ל-400 מיליון דולר (אולי יותר), וקמרון עצמו אמר בראיון לקראת צאת הסרט כי “אווטאר: דרכם של המים” אמור לעשות כשני מיליארד (!) דולר באולמות הקולנוע רק כדי להחזיר את ההשקעה עליו.
בשנה שלא היה בה חסד גדול לסרטים עתירי תקציב, האופטימיות של קמרון במוצר שלו נראית חסרת פרופורציות, אבל אני נאלץ להזכיר לעצמי שהאיש רשם רק הצלחות קופתיות מטורפות בסרטיו, מלבד אולי “המצולות”. מקווה עבורו הסרט הזה לא יצלול גם כן.