שנת 2021 היא שנה מטורפת, אבל בשל העובדה ששנת 2020 היתה הרבה יותר פסיכית, הנסיבות הובילו אותנו למצב שבו אין חודש שבו אולפני “מארוול” לא נמצאים בפוקוס. שלב 4 של ה-MCU לא הניח לנו אפילו לרגע- “וונדה וויז’ן” יצא בינואר ואחריו באו ברצף “הפלקון וחייל החורף“, “לוקי” וגם “What if?” שמשודרת ממש עכשיו על המסך הקטן, בעוד שעל המסכים הגדולים של הקולנוע קיבלנו רק לפני חודשיים את “האלמנה השחורה” (נכון, היינו אמורים לקבל אותה כבר לפני שנה, אבל זה המצב) ועתה יוצא למסכים “שאנג צ’י ואגדת עשר הטבעות” שמציג עבורנו גיבור חדש מהניילונים שטרם יצא לנו לפגוש.

זה כמעט בלתי נתפס, אבל “שאנג צ’י” הוא הסרט ה-25 בסדרת הסרטים של “מארוול”, שהתחילה רק לפני 13 שנים עם “איירון מן”. גם האולפנים וגם המעריצים עשו מאז חתיכת דרך, וצריך לזכור שחלקם גם התבגרו משמעותית בתקופה הזו. “איירון מן” משנת 2008, חשוב מכמה סיבות – הסרט שהתחיל את כל הטוב הזה והפך את השחקן הראשי בו, רוברט דאוני ג’וניור, לציר המרכזי עליו חגו “הנוקמים” על שלל סרטיהם. אי אפשר היה להתכחש לכשרון העצום ולכריזמה של דאוני שהפכו אותו לטוני סטארק הלכה למעשה. אני מניח שגם ענייני גיל היוו שיקול ברצון של “מארוול” להיפרד לשלום מדאוני בתור סטארק, ועתה על האולפנים לייצר קבוצת גיבורי על חדשה שתקרוץ לקהל חדש וצעיר, כאשר האולפן בונה במהלך השנה הקדחתנית האחרונה גם את נושא ריבוי היקומים, כדי להוסיף עוד עניין אחרי “סאגת האינסוף”. “איירון מן” חשוב גם מבחינה אחרת – כבר אז נתקלנו בארגון הטרור שנקרא “עשר הטבעות”, ארגון שצץ שוב ב”איירון מן 3″ והצליח להרגיז את קוראי הקומיקס כאשר מנהיג הארגון, הלוא הוא “המנדרין” המאיים, הוצג שם בתור חדל אישים מתחזה (שגולם ע”י בן קינגסלי הנהדר).

המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט:

אולפני מארוול, שתמיד קשובים למעריצים, עושים “תיקון” וחוזרים עשור אחרי לבקר את ארגון “עשר הטבעות”, לתת לנו את סיפור המקור שלו ועל הדרך להתייחס (גם בקריצת עין) לכל התקלות שנוצרו עם סיפור המקור. על הדרך הם כמובן מציגים את הסיפור של שאנג-צ’י- דמות פחות מוכרות לקהל שאינו קורא קומיקס, אך השורשים שלה נמצאים אי שם בשנות השבעים.

העובדה שלא מדובר בדמות ידועה, אפשרה מידה של חופש לכותבי הסרט הנוכחי, דיוויד קאלהאם (“אנטמן” ו”וונדר וומן” אצל המתחרים) ואנדרו לאנהאם, חופש שהם ניצלו בעיקר כדי “לנקות” כל מיני סטריאוטיפים אוריינטליים גזעניים שאולי היו סבבה בסבנטיז, אבל היום מתייחסים אליהם פחות בסלחנות. כמו כן, יחד עם הבמאי דסטין דניאל קרטון הם ביקשו לספר בפעם הראשונה ביקום מארוול סיפור של גיבור ראשי ממוצא אסייתי שגדל בסביבה אמריקאית ואת הקונפליקטים שהתרבויות השונות יוצרות עבור הגיבור (בדומה למה שנעשה ב”פנתר השחור”). בדומה ל”הפנתר השחור” רוב הקאסט בסרט, ובוודאי כל הדמויות הראשיות, הן ממוצא סיני.

ההחלטה לעגן את הדמות יותר במסורת הסינית ממנה הוא אמור להגיע היא צעד אמיץ למדי לאולפן הוליוודי מרכזי, מאחר וחלקים נרחבים בסרט דוברים מנדרינית. יש כמובן כאלה שיגידו שלא מדובר בצעד אמיץ, אלא בעוד ניסיון של האולפנים להביא אל אולמות הקולנוע קהל סיני עצום שלא ממש מכיר או מתרשם מגיבורי העל האמריקאים, בהמשך ישיר לסצינות שצולמו בעבר במיוחד לקהל הזה (כמו ב”עידן אולטרון“). על כל פנים, מארוול עושים ב”שאנג צ’י” הזה מה שלא עשו עד עתה – נכנסים פול און לעולם הפנטזיה והמיתולוגיה, עד כדי כך שסצינה שלמה נראית כמו סינרגיה בין “פארק היורה“, “הארי פוטר” ‘ו”פוקימון“. נכון, היה לנו כבר את המיתולוגיה הנורדית בעלילות ת’ור לדורותיו, אך שם מארוול תירצה את העניין בכך שהניסים והנפלאות הם סוג של טכנולוגיה חייזרית. “דוקטור סטריינג'” כמובן חקר קצת את הנושא, אך בסרט ההוא, הכול נראה ממילא כמו פלאשבק מטיול אחרי צבא במזרח ופחות פנטזיה נטו.

בדקות הראשונות של הסרט תקבלו פחות או יותר את כל מה שאתם צריכים לדעת על שאנג צ’י ומשפחתו הלא מתפקדת – על אביו וונוו שגילה לפני אלף שנים את 10 טבעות הכוח המסתוריות, הפך ללוחם בן אלמוות אכזר בעל כוחות על אנושיים, הקים את צבא “עשר הטבעות” שכבש עבורו כל דבר עד שנתקל ביריבה הראויה לו – הלוחמת ג’יאנג לי המגינה על כפר מסתורי השומר על סוד מסתורי עוד יותר. המפגש ביניהם הופך לקשר רומנטי ממנו נולד שאנג צ’י, ילד שנועד לרשת כוחות מופלאים. אבל אז כמובן דברים שלא אמורים לקרות קורים, ושאנג צ’י’ אשר טופח להיות היורש של אביו האימתני, הופך להיות בומר ציני וחסר כיוון בארה”ב, שעובד במלון כמחנה מכוניות יחד עם ידידתו הלא פחות אבודה וצינית, קייטי.

זה נשמע מאוד משעמם, אבל כמובן שוונוו צריך משהו מהיורש שלו ומכאן האקשן מתגלגל כמו אוטובוס בלי בלמים. אופס, ספוילר… שאנג צ’י מהר מאוד ימצא את עצמו חוזר לארץ מולדתו, בו יידרש להתבגר ולקחת אחריות על המורשת שלו, כדי… ניחשתם נכון – להציל את העולם! טוב, בסדר, גם בהשוואה לסרטי מארוול אחרים מדובר בעלילה מטופשת לפרקים ומלאה בחורים עצומים. ועדיין, כמי שרק לפני חודשיים יצא מלא טענות כרימון מ”האלמנה השחורה” מצאתי את עצמי הפעם, דווקא נהנה מאוד. אז מה ההבדל? ובכן, את העובדה שבסך הכל הסרט הזה עבד עבורי אני תולה בשתי סיבות עיקריות:

1. הליהוק – נדיר שמארוול מפספסים בליהוק, וגם הפעם הם שיחקו אותה. השחקן הקנדי-סיני סימו ליו (הסיטקום Kim’s Convenience) עושה עבודה לא רעה בכלל כשאנג-צ’י גם בקטעים הקלילים, גם בקטעים הדרמטיים ומפתיע במיוחד בקטעי הקרבות. הכימיה בינו לבין אקאוופינה בתפקיד קייטי (“עשיר בהפתעה”, “ראיה והדרקון האחרון”) פשוט זורמת באופן טבעי, בייחוד כאשר האחרונה עושה את מה שהיא מצטיינת בו – להיות הסיידקיק הקומי הנונשלנטי. טוני ליונג הוותיק (השחקן הכמעט קבוע של וונג קאר ווי המוערך) מצליח דווקא איפה שדמויות מארוול כמעט תמיד כושלות – הנבל שלו, וונוו או אם תרצו “המנדרין” האמיתי, הוא נבל עם קשת סיפור מורכבת ומעניינת יותר משאר הנבלים שהכרנו (למעט אולי לוקי ות’אנוס), לא מצטייר כחד ממדי ומצליח לעורר אמפתיה למרות שהוא “רע”. מישל יאו כזאנג נן מוכיחה ששנים של קריירה בסרטי אמנויות לחימה גורמות לך להיות badass אמיתית גם כשאת בעשור השישי לחיים, והשחקנית הסינית מנג’ר ז’אנג כשיאלינג הרשימה אותי פחות מהשאר, אבל אני מניח שעוד נשמע ממנה בעתיד של ה MCU.

2. סצינות הפעולה – סצינות הקרב, בעיקר קטעי הקונג פו שהסרט הזה משופע בהם, הן בעיני הטובות ביותר שהיו בסדרת הסרטים הזו, לכל הפחות מאז “קפטן אמריקה:חייל החורף”, שהיה בעיני הסרט המצטיין של הסדרה בתחום הזה. “שאנג-צ’י” מאמץ את ז’אנר הוושייה הסיני (wuxia), יש שגידו שמנכס אותו בדורסנות התאגידית המצופה, אבל עושה את זה לעילא ולעילא. וושייה הוא תת-ז’אנר בתוך סרטי הלחימה המשלב את אמנויות הלחימה (בעיקר קונג-פו) עם מוטיבים פנטסטיים מהמיתולוגיה הסינית, ובו הלוחמים מפגינים יכולות על אנושיות מתוך תרגול אמנויות הלחימה. הבמאי דסטין דניאל קרטון (“טירת הזכוכית”) הגיע מתחום דרמות האינדי הקטנות, ולכן לא חשבתי שהוא יצליח להפתיע ביצירת קטעי פעולה ארוכים ומבוימים נהדר. אני מניח שלמתאמי הפעלולים הסיניים שהובאו לסט על מנת לשכלל את קטעי הקרב היה יד בעניין, אבל עדיין הבימוי בוצע ביד בוטחת, כאשר המצלמה שומרת על הדינמיות התזזיתית האופיינית לז’אנר המסוים הזה.
הצלם המנוסה ביל פופ (טרילוגית “המטריקס“, “סקוט פילגרים“) מביא את השימוש המיוחד שלו בצבעים גם לסרט הזה וגורם לכל לוקיישן בסרט להתאפיין בפלטת צבעים משלו. האפקטים המיוחדים שומרים על הרמה הגבוהה של ה CGI שהתרגלנו אליה מהאולפנים, וצלם מקצועי כמו פופ משלב אותם בצורה שלא מציקה לעין.

כדי לקשור את הסרט כל לכל מה שידעתם עד עכשיו על יקום מארוול, תפגשו לפחות 3 דמויות מההיסטוריה הקולנועית העשירה שלו, ולפחות אחד מהם יקבל זמן מסך משמעותי, לשמחת כל מי שהיה באולם. ואיך “שאנג צ’י” מתחבר לשלב הרביעי המתהווה של מארוול? חכו כמובן לסצנת המיד-קרדיטס ותגלו. או שלא. מארוול טובים בהטעיות.

מה פחות עבד ב”שאנג צ’י”? לא הרבה. העלילה הייתה די בנאלית ועם לא מעט בעיות עלילה פשוט שהתסריטאים בחרו להתעלם מהם ללא הסבר, אבל בגלל שהסרט לוקח את עצמו רוב הזמן בהומור הנדרש, זה מאפשר להתעלם מהבעיה ופשוט להינות מהאקשן המצוין. דבר אחר שדווקא כן מרגיש מאולץ הוא ההכרח להכניס יתר על המידה את פוזיציית ה-Girl Power, המתבקשת מרוח התקופה.
בתחילת הסרט זה דווקא נעשה בצורה טובה כאשר וונוו בעל שיטת הלחימה ה”גברית” והאגרסיבית (יין) מובס בידי שיטת הלחימה ה”נשית” והטבעית יותר (יאנג) של ג’יאנג לי (השחקנית\דוגמנית פאלה צ’ן). בחלק האחרון ביותר של הסרט יש עוד סצינה קצרה שמדגישה את הנושא בצורה הרבה פחות מעודנת שנראית מאולצת לגמרי.

“שאנג צ’י ואגדת עשר הטבעות” מקבל מבחינתי ציון סופי של 3.5 כוכבים והוא בידור משובח להתחיל איתו את שנת הלימודים.