דיסני, תנו לי ספינאוף!!!

לו הייתם מספרים לי, אי שם בסתיו 2013, שהסדרה החדשה מבית מארוול , סוכני שילד תהיה אחת הסדרות האהובות עלי בז'אנר סדרות הקומיקס בפרט ובטלוויזיה בכלל – סביר להניח שהייתי חושב שאתם נתונים תחת השפעה טלפתית של אמה פרוסט והייתי שולח אתכם לדוקטור באנר לאבחון (הוא לא דוקטור מהסוג הזה!).

פאסט פורוורד שבע שנים קדימה, אוגוסט 2020, משודר הפרק האחרון בהחלט של הסדרה הזו, פרק מספר 136. סיימתי את הצפייה בו בתחושה גדולה של עצב וצביטה בלב על כך שזהו, לא יהיה לי עוד מהסדרה הכל כך נפלאה הזו.

היום תעלה העונה החדשה לשידור ביס, ולכבוד האירוע החלטתי לסכם אותה – ללא ספוילרים. המשך הקריאה לא כולל ספויילרים:

דרך ארוכה מאוד עשתה הסדרה מבית מארוול ורשת ABC מאז תחילתה ועד לעונה השביעית והאחרונה שהסתיימה לא מכבר. החל מההתחלה שהייתה רעועה ונמוכה מאוד ושנבעה בעיקר מהצורך "למרוח את הזמן" עד ליציאת הסרט קפטן אמריקה: חייל החורף (מהטובים ביותר שיצאו למארוול) – מה שהביא לפתיחת עונה יבשה ודי משעממת, דרך מערכת יחסים פושרת וקרירה בין חטיבת הטלוויזיה של מארוול (בראשות ג'ף לואב) לבין חטיבת הסרטים של מארוול בראשות קווין פייגי (שלימים הפך למנהל הכללי של כל חטיבת הבידור של מארוול) שגרמה לחוסר שיתוף פעולה בין החטיבות (למגינת לבם של הצופים) ועד לחששות ביטול הסדרה בעונות המאוחרות, למרות פאנדום יציב ונאמן מאוד של הסדרה.

כבר לפני העונה השישית (שלקראתה כתבתי על 15 הרגעים הטובים ביותר שהיו בחמשת העונות הראשונות של הסדרה) חודשה הסדרה לעונה שביעית ואחרונה. ועושה רושם שהחידוש בטרם עת, בתוספת לידיעה מראש שזו תהיה העונה האחרונה בהחלט- עשו שירות מצוין לסדרה ומעריציה. הכל, אבל פשוט הכל, עבד כמו שצריך ובצורה מעולה בעונה הזו כעונת הסיום של הסדרה. יש לציין שהידיעה המוקדמת שהביאה גם להפקה מוקדמת יותר מהמקובל של העונה השביעית, תרמו לכך שבניגוד להרבה סדרות אחרות – הסדרה לא סבלה כלל ממשבר הקורונה והשינויים שנכפו על ההפקות בעקבותיו.

העונה השביעית היא אקורד סיום שכולו בעיקר מחווה למעריצי הסדרה שנשארו איתה לאורך כל עונותיה. היא רצופה בהמון המון רגעים מרגשים, כשהמפיקים והתסריטאים ידעו לנצל היטב את מוטיב המסע בזמן על מנת לבקר בתחנות משמעותיות הקשורות לעלילות העונות הקודמות, ולפרוט על מיתרי הרגש כפי שהסדרה הזו יודעת לעשות היטב.

בניגוד לעונות קודמות קאסט השחקנים לא היה רחב כל כך, וכלל בעיקר את הדמויות הראשיות של הצוות המרכזי שליווה את הסדרה. מעל כולם עמד, כרגיל, קלארק גרג הנהדר כל כך בתפקיד פיל קולסון. באחד הראיונות שלו הוא הגדיר את ההזדמנות לשחק את הדמות לאחר שמתה בסרט הנוקמים כ"מתנה אדירה".

המתנה הזו היא בעיקר עבורניו הצופים. השחקן מבצע נפלא כל כך את הדמות השנונה הזו, יודע לרגש בסצנה אחת ולהצחיק עם עוד וואן-ליינר מתוחכם בסצינה שלאחריה ואז שוב לרגש עד כדי הזדהות בסצינה נוספת. אם יש מי שיחסר לי במיוחד חסרון עצום כעת לאחר שהסדרה הסתיימה- הרי שזהו קלארק גרג/פיל קולסון . אי אפשר לומר היכן מסתיים השחקן ומתחילה הדמות.

השחקנית השנייה הראויה לציון כאחת שממשיכה את תצוגות המשחק המצוינות שלה היא אליזבת הנסטרידג', המגלמת את סימונס. מעונה לעונה הפגינה הנסטרידג' משחק נהדר יותר, ומרגש יותר. רבים מהסצנות שריגשו אותי לאורך העונות (ואם לא הבנתם עד כה, אני מתרגש בממוצע כמה פעם בפרק בסדרה הזו) היו בהשתתפותה. בעונה האחרונה המשחק של השחקנית השתדרג שוב, והגיע לשיא השיאים בפרקים האחרונים של הסדרה בו, מבלי לספיילר, היא הצליחה להכניס מוטיב מורכב אל תוך גילום הדמות – בהצלחה גדולה מאוד.

לא לחינם זיכתה אותה הופעתה בפרק האחרון של הסדרה בתואר השבועי "הביצוע של השבוע" של מגזין TV Line. ולא זו בלבד, אלא שהנסטרידג' ביימה את בימוי הבכורה שלה באחד מהפרקים העונה, והתוצאה הייתה פרק נהדר ממש, ללא ספק אחד הפרקים הטובים ביותר בסדרה כולה, אם לא הטוב ביותר (ציון 9.7 ב-IMDB נכון לכתיבת שורות אלה). אני ממש מקווה שעכשיו שהסדרה הסתיימה היא לא תעלם יחד איתה ונמשיך להנות מהכישרון שלה במקומות אחרים.

השחקן השלישי שראוי לציון מיוחד בעונת הסיום של הסדרה הוא ג׳ואל סטופר אשר מגלם את חנוך. סטופר אינו מהשחקנים הוותיקים בקאסט של הסדרה, והצטרף אליה רק בעונה החמישית, אולם מהר מאוד התחבב על הצופים, בזכות משחק נאה והומור משובח. בעונה זו סטופר מביא את דמותו הרובוטית לשיאים חדשים תוך שהוא מצליח להצחיק מאוד מצד אחד וגם לרגש מאוד מהצד השני. פסגת ההופעות שלו בעונה (ויש שיאמרו בסדרה כולה) הוא אותו הפרק שהזכרתי שביימה הנסטרידג', שעל משחקו המרגש והמרהיב באותו הפרק זכה לתשבחות בכל רחבי הרשת, כולל אותו התואר של "הופעת השבוע" של TV Line.

שלא תבינו לא נכון, רק מפני שקצרה היריעה (וסבלנותו של העורך לחפירות המשתפכות שלי) אני לא ממשיך להרחיב על משחקם של שאר שחקני הקאסט בעונה הזו, שהיה נפלא גם כן. מבחינת אפקטים מרהיבים – בתחילת העונה מורגש חסרון ברור בהם, אבל עם התקדמות העונה מתבררת הסיבה- שככל הנראה שמרו את התחמושת הכבדה לפרקים האחרונים שמשופעים בהמון סצנות מרהיבות ממש עם אפקטים ממוחשבים שלא היו מביישים סרט קולנוע מבית היוצר של מארוול.

אם זה לא היה ברור עד כה (יש לי נטייה להיות מאוד עמום באשר לתחושותיי) אני נהניתי מאוד מהעונה האחרונה, ואני חושב שהיא מהעונות היותר טובות שהיו לסדרה הזו. גם הדעה הכללית ברשת מאוד משבחת (ציון של 90%/100% ב"עגבניות רקובות" נכון לעכשיו). העלילה ידעה לספר סיפור חדש ואחרון, אך עם זאת לקשר לאירועי עבר שפרטו על מיתרי הזיכרון של המעריצים האדוקים של הסדרה.

נכון, העלילה הסופית הייתה קיטשית מעט, מפותלת מעט ו"מקגאפינית". אבל היא הייתה מהנה מאוד. הסדרה הזו תמיד הייתה כזו שמספרת סיפורים גדולים, המשולבים בכמה סיפורים אישיים קטנים, וככזו העונה האחרונה מייצגת מאוד, כשהסתיימה עם סיפור אחד אחרון ועצום. קשה ליצור סיום מספק לסדרת הרפתקאות ארוכה, במיוחד אחת שכללה הרבה רגעים מרגשים ודמויות נוגעות ללב.

אין ספק שג'ד וידון ומוריסה טנצ'רון, יוצרי הסדרה שאף להם מגיעה יותר ממילה טובה, עשו עבודה טובה, ויצרו סיום שמשאיר את הדלת פתוחה למקום בו המעריצים יכולים לדמיין בראשם את כל ההרפתקאות והסיפורים שעוד עשויים לצמוח מתוכו. וזהו ידידי וידידותיי, בדיוק מה שהופך סיפורי קומיקס, שהסדרה הזו ייצגה אותם בכבוד רב כל כך, לכה משובחים.