ביקורת, "מלך האריות" גרסת 2019 – האקונה מטטה בהחלט

ילד בן 6 (ברוב המקרים) לא יודע מי זה שייקספיר. הוא לא מכיר את הסיפור של "המלט". ילד בן 6 מכיר (ברוב המקרים) רק את "מלך האריות" של דיסני. אחד מסרטי האנימציה, אם לא סרט האנימציה המוערך, המשובח והמפורסם ביותר של האולפנים. גם אחרי 25 שנים (כן, כן, רבע מאה עברה מאז דילג הסרט על המסכים בשנת 1994) יש מעט מאוד אנשים בעולם שלא מכירים את סיפורו של סימבה, בין עם בקולנוע, בספרים, במחזמר הנפלא שמועלה עד היום ברחבי העולם ואפילו בסדרות הטלוויזיה בערוץ דיסני. "מלך האריות" הוא לא סתם עוד סרט או מותג, מדובר בפיסת זיכרון מרכזית בתודעה האנושית, שכן ההשפעה של הסרט על ילדים ברחבי העולם הייתה עצומה!

עם כל דברי השבח הללו, כמעט מתבקש שהמחשבה הראשונה על העיבוד החדש, תהיה זו של סלידה, הכפשה ואפילו בוז ונאצה. לא מעט אנשים (כולל עבדכם הנאמן) רואים בגל עיבודי הלייב-אקשן של דיסני, לסרטי אנימציה הקלאסיים של האולפן, כלא פחות ממכירת הנשמה של עולם הילדים הנפלא הזה לשטן תמורת בצע כסף אין סופי. "מליפיסנט", מבין העיבודים הראשונים בגל הזה, עוד היה עיבוד עם טוויסט מעט מקורי ומעניין, בעוד סרטים כמו "היפה והחיה", "דמבו" "ואלאדין" הטריים, נתפסו כ"העתק הדבק" למקור עם גימיק שיווקי מוצלח פה ושם כמו שחקן במאי או שיר שמנסה להציל את הסרט מלהפוך לשנוא באופן מוחלט. הסרט היחיד שהיה יוצא מן הכלל בכל השיח הזה, היה "ספר הג'ונגל" של ג'ון פאברו (שתמיד ייזכר כמי שביים את הסרט שפתח את היקום הקולנועי של מרוול, "איירון-מן" בשנת 2008). פאברו הצליח לייצר עולם שיותר קרוב למציאות מבחינה ויזואלית ועדיין משמר את מרבית הקסם של הסרט המקורי (למעט לואי. לא מדברים על לואי!). לכן הגיוני שדיסני בחרו בו לטפל באוצר המקודש ביותר של האולפנים.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט (אבל היי, יש מי שלא ראה את הסרט המקורי ולא מכיר את הסיפור?):

"לייב אקשן? אבל הכל מלאכותי וממחושב. זה לא עוד סרט אנימציה?", זה הדיון שהרעיד את הרשת עם הכרזת תחילת ההפקה על "מלך האריות" של פאברו. בשונה מ"ספר הג'ונגל" כאן אין אלמנט אנושי, ולו אחד, כמו מוגלי. הכוח של סרטים כמו "מלך האריות" היה הקסם המוחלט של האנשת הדמויות. כל דמות הייתה בעלת הבעות פנים ששידרו את האופי המדויק שלה, כל סצנה בוימה בצורה מושלמת עם פס הקול המדויק והקצב הנכון, כשהסיפור פשוט, זריז ומעניין (זה שייקספיר. אין טוב מזה). וכשרוצים להציג בעלי חיים בצורה ראליסטית, ההאנשה נעלמת כמעט לחלוטין. נשארת רק העובדה שהחיות מסוגלות לדבר. הבעות הפנים נעלמות, התנועה התיאטרלית נעלמת, ואיתם נעלמים ההומור, האימה, הרומנטיקה… ואכן כך היה.

הסיפור מוכר לכל. ארץ התקווה, אי שם באפריקה, נשלטת על ידי להקת האריות של המלך מופאסה (שובו של ג'יימס ארל ג'ונס) והמלכה סראבי (אלפרה וודארד). כאשר נולד הנסיך סימבה (ג'יי די מקארי), אחיו של מופאסה, סקאר (צ'יוואטל אג'פור) זומם להשתמש בגור כדי להסיר את אחיו הגדול מכס המלכות. עוד בין המדובבים: דונאלד גלובר כסימבה הבוגר, ביונסה כנאלה, חברת הילדות של סימבה (שאדי וויט ג'וזף, כנאלה הצעירה, אותה היא גם מגלמת במחזה בברודווי), ג'ון אוליבר בתפקיד המזכיר המלכותי זאזו, בילי אייכנר וסת' רוגן כצמד המשעשע טימון ופומבה, פלורנס קאסומבה, קיגאן מייקל קיי ואריק אנדרה בתפקיד הצבועים שאנזי, קאמארי (לא באנזאי) ואזיזי (לא אד?) וג'ון קאני בתפקיד ראפיקי הבבון החכם.

null

עם דיבוב חדש, מגיע גם אופי חדש. בעוד הקאסט הצעיר מציג עבודה מאוד בנאלית, גלובר וביונסה מפיחים חיים חדשים בדמויות של סימבה ונאלה. מדובר כמובן בשמות מאוד גדולים בתעשיית המוזיקה והשילוב של השניים כזוג דמויות בסרט מוזיקלי בסדר גודל כזה, פשוט קולע בול. אלפרה וודארד הופכת את המלכה סראבי ליותר מסתם דמות עם שלוש שורות (כפי שהיה בסרט המקורי), ומעניקה לה גם נפח אופי של שליטה חזקה, וגם תוספת סיפור הנשזרת לדמותו של סקאר. ואם בסקאר עסקינן, הגרסה של אג'יפור רחוקה מאוד מהסקאר של ג'רמי איירונס. שוב, ללא משחקי הבעות הפנים או אפילו מנעדים בדיבוב (מיד נרחיב), כל הקסם בדמות הנבל הקלאסי הזה פשוט מתאדה באוויר, ללא קשר למשחק של אג'יפור כמובן. נוסיף לעובדה שאת מקום הנבל הוא חולק עם דמותה של שאנזי, שהפכה לאלפא של הצבועים ולא מוצגת באור הקומי של וופי גולדברג בגרסה המצוירת.

ג'ון אוליבר, וסת' רוגן לעומת זאת, מפגיזים את המסך עם הדמויות של זאזו ופומבה, במיוחד רוגן שכנראה היה חזיר יבלות בגלגול הקודם ומרגיש פשוט טבעי לחלוטין בתפקיד. בילי אייכנר הוא טימון לא רע, אבל רוגן גונב לו את ההצגה בכל הזדמנות אפשרית. מה שמשאיר לנו את ראפיקי, שלצערי גם הוא, יחד עם סקאר ומופאסה, סובל מאוד מאובדן קסם האנימציה, ולמרות שג'ון קאני תורם את קולו, אף לא טיפה מהאופי המקורי של הדמות, או אופי בכלל, לא קיים כאן. וג'יימס ארל ג'ונס חייב להפסיק לחזור לחומרים ישנים. הקול שלו לא חוזר לשם.

null

אובדן האנימציה הוא לא המגרעת היחידה שהופכת את הסרט ליבש בהרבה חלקים. לצד הנוסטלגיה של כל שיר ושיר קיימת כוראוגרפיה עצלנית ולפעמים מביישת. "משתגע כבר מלך להיות" הופך מחגיגה צבעונית בסרט המקורי, לקליפ של נשיונל ג'יאוגרפיק בסרט החדש. "אהבה יש באוויר" מרגיש ריק לחלוטין מרומנטיקה ואווירה, מנוסת הבהלה בנקיק מאבדת את כל האפקט הרגשי שלה בגלל קצב לא נכון, והשיר "נתכונן" של סקאר והצבועים פשוט עובר שחיטה מול עיני הקהל. "גלגל החיים" ו"האקונה מטטה" לעומת שאר השירים, נשארים פשוט כיף ופאר ואפילו, עם קצת מודעות עצמית, משתפרים מן המקור. כמו כל עיבוד לייב אקשן שכזה, הוכנסו עוד שיר או שניים שיהיה נחמד להקשיב להם באלבום הסרט, אבל על המסך הם לחלוטין הד ברקע.

אם לסכם: פאברו לא נכשל לפחות, לא נכשל באופן מלא. "מלך האריות" גרסת 2019 עובדת ולא עובדת. מרהיב מצד אחד, מבזה ומביך מהצד השני. הוא משחק על הנוסטלגיה והרגש אבל גם כאן כדי להדגים תצוגת יכולת ולשדוד לקהל את הפנסיה שלהם. הסרט כאן כדי להגיד לנו בפשטות: "דברים רעים קורים ואין מה לעשות נגד זה", או "שים את אחוריך בעבר". אין לנו איך לעצור את הקדמה או את ההשפעה שלה על הקיים. אבל זה לא אומר שהנוסטלגיה נעלמת. כך שאני כבר לא אומר שדיסני "מחסלים לעצמם את המורשת". אי אפשר לחסל להם את המורשת. הם רק מזכירים לנו אותה, תוך כדי שהם מראים לנו מה אנחנו הופכים להיות, צרכנים חד וחלק. נו טוב. האקונה מטטה.

ציון: 3.5
ratings-film-3-half

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s