בפעם הראשונה בה צפיתי בסרט “מרי פופינס” הייתי בן 5 או 6. אני לא זוכר כבר אם זה היה באיזו הקרנה בקולנוע “רב-חן” בכיכר דיזנגוף, בקלטת וידאו מארה”ב שאמא שלי הביאה או בערוץ הראשון (והיחיד) בטלוויזיה 18 אינץ’ שהייתה לנו אז בבית. מה שאני כן זוכר זה עד כמה התאהבתי בספקטקל הצבעוני שריצד לי מול העיניים, למרות שלא הבנתי אף מילה ובטח לא את הקונטקסט של החיים בלונדון של שנת 1910.
כבר בתור ילד קטן אפשר היה להתאהב בנאיביות של הסרט וגם אם היום בעיניים בוגרות אני יכול לראות את הניואנסים של המאבק לזכויות האישה, דבר שלא היה מובן מאליו שדיסני ישימו בסרט באותה תקופה, לצד בעל מזלזל או הבדלי המעמדות באנגליה של אותה התקופה, הילד שבי יכל להבין את המקום של אב עובד וילדים שאינם מוערכים ומוזנחים רגשית.
ג’ולי אנדרוז הצליחה להעביר את השמחה הילדותית שכל ילד שואף שהמבוגרים יבינו ויזדהו איתו למרות שהם טרודים כל היום בעניינים ברומו של עולם כמו פרנסה, משכנתא, איך האחרים יראו אותי וכו’. מרי פופינס אמנם לא היה החלוץ אך הוא הסרט הזכור ביותר מאותה תקופה של סרטי דיסני המשלבים לייב-אקשן ואנימציה. קדם לו בהרבה “שירת הדרום” (1946) ולאחריו הגיע גם “המיטה המעופפת” (1971) המצוין ו-“חברי הדרקון אליוט” (1977).
השירים מ”מרי פופינס” הן דבר שכמעט כל אדם, גם מי שלא ראה את הסרט, יודע לזמזם או לפחות מהיכן הגיעו ועל כן השפעתו התרבותית חוצה דורות ותרבויות. לפני כעשור (2005) יצאה גרסה מדובבת חדשה בכיכובה של נינט לציון 50 שנה לסרט, דבר לא רגיל בייחוד כשדיסני הפסיקו לשחרר סרטים עם כתוביות בעברית במדיה הביתית לשוק הישראלי.
כעת, בגל החידושים שדיסני עושה לסרטי העבר שלה, הגיעה תורה של מרי פופינס. מסיבה כלשהי דווקא כאן דיסני החליטו שלא לעשות חידוש אלא מעין המשך-חידוש. כנראה שמדד הנכס צאן-ברזל של הסרט הוא כל כך גבוה שמישהו שם פחד ללכת כל כך רחוק.
אחד הדברים שהכי שימחו אותי בהקרנה של ההמשך הוא שאוכל לקחת את בתי בת ה-7 לסרט ולחוות יחד איתה ודרך עיניה את הצפייה בקולנוע במרי פופינס. גם שמחתי שסופסוף אוכל לקחת אותה לגרסה באנגלית ולהנות גם והאם לא זו בעצם כל המהות של הסרט? להרגיש איך זה להיות ילד שוב? אותו דבר שהיה חסר למבוגרים בסרט המקורי והילדים כל כך השתוקקו לקבל מהם.
בואו ניגש לעיקר, הביקורת שלי על הסרט ובסוף אוסיף קצת מדבריה של בתי עליו ואיך היא חוותה אותו:
הסרט כולו הוא מחווה אחת גדולה לאותם סרטי ילדים מבית דיסני של שנות ה-60-70. החל מכתוביות הפתיחה שמשחזרות את אותן דקות ארוכות בהן הופיעו כתוביות על המסך לפני תחילת הסרט על רקע ציורי ועבור לשירים וגם האנימציה שמאוד מזכירה את האנימציה דאז.
הסרט מתרחש בין כ-20 שנה לאחר הסרט המקורי, בתקופת השפל הגדול, ומספר על ילדי בנקס שגדלו וכעת מייקל הקטן כבר אבא לשלושה ילדים ואלמן שמנסה נואשות לשמור על בית ילדותו מעיקול על ידי הבנק. אותו מייקל כבר שכח איך זה היה להיות ילד והולך בדרכו של אביו הקפדן והנרגן ואף עובד בבנק כאביו לפניו.
כאמור, התקופה היא תקופת השפל הגדול והמצב בכי רע בכל העולם כמעט ולכן מייקל גם מוותר על חלומו להיות צייר לטובת גידול ילדיו בעזרתה של אחותו ג’יין שהולכת בעקבות אמה ולוחמת למען זכויות האזרח והעובדים כעת אך מתנהגת הרבה פחות בנאיביות כאמה לפניה.
והנה לפתע, מופיעה בחייהם שוב מרי פופינס כדי לעזור לילדי בנקס. הגדולים כבר שכחו את ההרפתקאות שעברו איתה אך היא מנסה לעזור דרך הקטנים. העלילה עצמה היא די נאיבית וצפויה ואין ממש מה להרחיב עליה גם אם ארצה אך אני יכול לגלות שלאורך מרבית הסרט הייתה לי לחלוחית של נוסטלגיה בעיניים. העיצוב, האנימציה, המוזיקה וכל האווירה והדמויות שחוזרות ממש דגדגו לי בעצב הזה וגרמו גם לי להרגיש שוב כילד לאורך הסרט.
כל זאת והעובדה שבתי שלי יושבת לידי, והנה גם אני, בדיוק כמו הדמות של מייקל על המסך התבגרתי והפכתי לאבא בעצמי שמתמודד עם אותן דילמות של חיי מבוגר רק חיברה אותי יותר למה שמתרחש על המסך. הרבה זמן סרט לא הצליח לעורר בי רגשות כאלו ועל כך אני מוריד את הכובע בפני דיסני. הם הצליחו ליצור מחווה אדירה לאותה תקופה שבד-בבד מתכתבת עם החיים הבוגרים ולא יצרו סתם עיבוד חדש, מודרני ואפלולי.
עם זאת, כדאי לסייג ולציין שבמקרה שלנו השלם גדול מסכום חלקיו. אמילי בלאנט, שכולם הרימו גבה כשנבחרה למלא את נעליה העצומות של ג’ולי אנדרוז, לא עושה זאת בהצלחה רבה. אפילו אומר שהיא החלק החלש ביותר בסרט. לא רק שהקול שלה, חביב ככל שיהיה, לא מתקרב לרמה שאמורה בכלל לעורר רגש, הוא גם נכשל כישלון חרוץ במבחן ההשוואה המתבקשת למקור. מעבר לכך המראה שלה, כמו גם ההתנהגות שלה, משדרים לאורך הסרט המון איפוק בריטי קשוח וחוסר חיבה מלבד החיוך הצדדי המזדמן. החיוך של אנדרוז והעדינות שהיא שידרה לצד הכוח השקט שלה היו מאוד חסרים כאן ופגמו לי בהנאה ממנה.
לין מנואל מירנדה לעומתה, ממלא את התפקיד של ג’ק, עוזרו לשעבר של ברט מנקה הארובות המקורי. ג’ק הוא לא מנקה ארובות אלא “מדליקן”, מדליק פנסי רחוב וכמו כולם חוץ ממשפחת בנקס ככל הנראה, מכיר את מרי פופינס. מירנדה מביא איתו המון כישרון ושמחה לתפקיד ומצליח לבודד אותו מהשוואה למנקה הארובות המקורי אך יחד עם זאת לעשות לו מחווה גדולה מאוד.
החלק הבא שמאוד הפריע לי הוא השירים. כמו שכתבתי בהתחלה, השירים המקוריים הם ממש נכס צאן-ברזל ואין כאן אף אחד שגדל בשנות ה-80 שלא ניסה להגיד סופרקאליפרג’ליסטיקאקספיאלידושי יחד עם ציפי שביט. לצערי השירים בסרט ההמשך הם ממש בלתי זכירים ואני בקושי זוכר אחד מהם עכשיו כמה שעות לאחר הצפייה. השירים בסרט הזה הם די פרווה וחבל, זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת להכניס עוד כמה שירים לפנתיאון ובמקום זאת אף אחד לא ממש ידקלם אותם לדעתי.
הדבר האחרון שהפריע לי הוא שהפעם הסרט הוא הרבה פחות נאיבי. בסרט המקורי הילדים נאלצו להתמודד רק עם חוסר האהבה של אביהם אך הפעם הילדים מתמודדים עם שכול על אמם ועם רוע אמיתי. היה לי חבל מכך מפני שזה פוגע בנאיביות של הסרט ומכניס אלמנט מאוד קשה לסרט.
למרות הפגמים, עדיין מדובר בסרט מהנה מאוד שעשה לי הרגשה מאוד טובה בסופו ואני עדיין מנסה למצוא את הסיבה המדוייקת ל-“למה?” ושלמרות אורכו (שדי זהה לאורך של המקור) הזמן חלף מהר ולא שמתי לב לכך שעברו שעתיים.
ולגבי החוויה של בתי?
היא מוסרת שהיא ממש נהנתה וזימזה את המוזיקה עוד הרבה לאחר מכן. היא רצתה שהסרט רק יימשך עוד ואפילו האנגלית לא הפריעה לה להנות ממנו ולצאת כולה נרגשת.
בכל אופן, ממליץ ללכת לסרט ובהחלט ניתן לקחת את הילדים והילדות. תנו להם להנות מחוויה טהורה של סרט “כמו של פעם” ואתם תהנו מלחוות איתם צפייה ראשונה במרי פופינס בקולנוע ומהגעגועים לעבר ולא רק בשל הופעות האורח המפתיעות.
ציון אבא עידן: 3.5 מתוך 5
ציון הילדה ארין: 4 מתוך 5
