פלאשפוינט משנת 2013 היה סרט האנימציה האחרון של די.סי. שהיה טוב בעיניי. כל מה שהגיע אחריו (“ליגת הצדק-מלחמה”, “כס אטלנטיס” ,”ליגת הצדק נגד הטיטאנים” ועוד) החווירו, אפילו נתפסו כבזבוז זמן. הבודדים שהצליחו לגרום לי למעט עניין היו “אלים ומפלצות” של ברוס טים (שהיה נהדר ואז הוא חטף טמטמת עם “בטמן והארלי קווין”) ו”התקיפה על ארקאם” (שנעשה לפני שהיחידה קבלה סרט לייב, והיה מבוסס על סדרת משחקי המחשב). מעבר לזה, ראיתי נפילה נוספת של וורנר ודי.סי, ולא אהבתי את זה בכלל, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר באותם צוותי ההפקה שהביאו לנו את סדרת המופת “ליגת הצדק הדור הבא” (אני עדיין מחכה לעונה 3…)

ואז הגיע הטריילר של “יחידת המתאבדים-הדרך לגהינום”. עיצוב דמויות חלבי ומשעמם, עלילה שמרגישה קצת כמו זו של הסרט של אייר, וזהו בערך. שום דבר עם עניין או פואנטה. אבל, היה לי קצת זמן לשרוף, אז צפיתי בכל זאת. שוב אותם אנימטורים ואותו במאי שמביים את כל שאר סרטי “היקום המצוייר של די.סי.” (תבעתי כרגע מושג?) אבל! (וזה אבל גדול) משהו כאן היה שונה. משהו שעד עכשיו, שבוע אחרי צפייה בזמן כתיבת ביקורת זו, עדיין לא ברור לי.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

הסרט עוקב אחר “יחידת המתאבדים” של אמנדה וולר (וונסה ויליאמס), צוות של נבלי על המשמשים שכירי חרב בעל כורכם, במשימה סודית עבור וולר, בניגוד לבדרך כלל כשמדובר בביטחון לאומי. הצוות הפעם מורכב מדד-שוט (כריסטיאן סלייטר), הארלי קווין (טרה סטרונג), קילר פרוסט (קרסטין באוור ואן סטארטן), ברונז-טייגר (בילי בראון), קפטן בומרנג (ליאם מקלייטר) וקופרהאד (גדעון אמרי). משימתם- להשיג את קלף “צא מהגהנום” המעניק מחילה מוחלטת לפני המוות, לפני שנבלים אחרים כדוגמאת וונדאל סאבאג’ (מאתיו מרסר) או פרופסור זום (סי. תומס האוול) ישימו עליו יד.

עלילה ילדותית לכל הדעות. קיימים גם חלקים שלמים בסרט שאפשר היה להימנע מהם ועדיין להתקדם בסיפור. בנוסף, הטון הכללי והאווירה של הסרט מרגיש כמו העתקה בוטה של סרטי רוברט רודריגז, שזו סיבה מספיק טובה לשרוף כל עותק של הסרט הזה ואת כל מי שנגע בו אי פעם. אבל בואו נעצור שנייה עם השנאה. היו כאן כמה דברים שדווקא נהנתי מהם מאוד בצפייה.

נתחיל עם הדמויות: כמו כל צוות, גם ליחידת המתאבדים יש דילמות וקצרים בתקשורת. כששמים את כולם בקרוואן ישן ונותנים להם לצאת לטיול, אפשר מהר מאוד להפוך את הבעיות הללו למפגן בידורי מאוד. דדשוט מתפקד כדמות הראשית לצד מנהיג הצוות. ברונז-טייגר מתפקד כראי לדמות של דדשוט והשניים ממש מתנהגים כמו אמא ואבא לפני גירושין. קפטן בומרנג וקילר פרוסט הם סוג של הילדים המרדנים המתבגרים והחצופים, קופרהד מתנהג מעט כמו הכלב\ משרת\ כלב משרת של החבורה והארלי… מצדיקה את השחיקה של הדמות שלה ומעצבנת אותנו כל הטיול למעט משפט אדיר אחד שלה! (ששכחתי כי הדיאלוגים שלה כל כך מעצבנים). כיף לראות את האינטראקציות הקטנות בין חברי היחידה במהלך המשימה. זה מייצר עניין.

נוסף על היחידה עצמה, הסרט מפוצץ בנבלים של די.סי. חלקם מוכנסים לעלילה בנקודות כל כך שוליות אבל גורמים לצופה להתעורר. “היי! הינה טו-פייס! היי! הינה דאת’סטורק ממש בזווית העין”. שלא לדבר על ההכנסה של חלק מהדמויות הללו לסיפור המרכזי (בלי יותר מדי ספויילרים), למשל תשאלו את עצמכם מה זום עושה בסרט הזה, או לצורך העניין למה הוא נראה ונשמע בדיוק כמו שהיה בסרט אנימציה אחר של הסדרה (כן, כן. זה זה).

בסופו של דבר, עם עלילה מצוצה מהאצבע, עיצוב בנאדלי ושחיקה (אני אוהב את המילה הזו) של חלק מהדמויות, אפשר להסתכל על הדמויות, על האינטראקציות הקטנות שלהם והמסרים הקטנים בין השורות (אני לא מגלה לכם נו! תראו לבד), וממש להנות מ”הדרך לגיהנום”.

ציון: 4