לכבוד יציאת הסרט “ליגת הצדק” החליט הדר תומס פרי לעשות ביקורת משולבת, נטולת ספויילרים (בחלק הראשון שלה) ובהמשך, סקירה מעמיקה יותר הכוללת ספוילרים, ביצי פסחא, אנקדוטות ומחשבות להמשך. אם אתם לא מעוניינים בספוילרים, קראו רק את החלק הראשון, ואז חזרו לקריאת החלק השני, אחרי שתצפו בסרט.

[ביקורת נטולת ספוילרים]

היקום הקולנועי של DC, הידוע יותר בתור ה-DCEU לא נמצא במצב טוב, זה ידוע, אחרי Man of Steel וBvS שקיבלו ביקורות צוננות בלשון המעטה, Suicide Squad שנקטל קשות וWonder Woman שהפיח תקווה בלב המעריצים מגיעה התוספת החדשה ליקום, “ליגת הצדק”, סרט האנסמבל שכנראה יחרוץ את גורל היקום הקולנועי, לפחות בכל מה שקשור ללב המעריצים.

הסרט סבל מ״חטאי אבותיו״ עוד מיומו הראשון. אנשים לא הבינו למה החליטו בWB ישר לקפוץ לסרט אנסמבל, בניגוד לחבר’ה במרוול שהקפידו לתת לכל אחד מהגיבורים סרט אישי משלו כדי להסביר את האוריג’ין ולבסס את המיקום שלו ביקום הקולנועי. אחרי הכישלון, בעיקר הביקורתי,  של באטמן נגד סופרמן אנשים לא רצו יותר לשמוע את השם זאק סניידר וטריילרים וארט של הסרט ששוחררו לא הצליחו להרשים יותר מדי את רוב הצופים. בשנייה שג׳וס ווידן החליף את סניידר, שנאלץ לעזוב את הסרט בשל טרגדיה אישית, הסרט (ובעיקר סניידר)  נכנס למלכוד – אם הוא יהיה הצלחה, זה בזכות ווידון, ואם הוא יהיה כישלון זה יהיה בגלל שווידון נכנס בשלב שכבר לא הייתה אפשרות להציל את הסרט.

למרות כל הקשיים והמהמורות במהלך העשייה שלו, הגענו ליום הגדול והסרט יצא. אני אגיד את זה חד וחלק ואצטט את וונדר וומן – אני מאמין. יש לי אמונה שלמה שמישהו בWB לקח את הפידבק השלילי שהוא קיבל מהסרטים הקודמים ותיקן אותם.

חייבים לציין שהפעם הסיפור של הסרט היה הרבה פחות מבולגן ומבולבל אלא מובן וקוהורנטי. גם המאזן שבין פסימיות לאופטימיות , בין הרגשות העצובים ודיכאון אפרורי (מה שהגדיר את הסרטים הקודמים ביקום) לקומדיה היה מדוייק ונכון (אפילו פלטת הצבעים של הסרט השתפרה פלאים!), עד כדי כך שהוא הרשה לעצמו לצחוק על הרצינות של הסרטים הקודמים.

הדינמיקות בין הדמויות היו מעניינות, והיה פשוט כיף לראות אותם על המסך. לכל דמות היה את הרגע שלה והסבר דיי ברור למניעים שלה, בנוסף לזה, כל חבר ליגה חלק לפחות אינטראקציה אחת של אחד על אחד עם כל חבר ליגה אחר, דבר שהיה הכרחי בסרט וגרם לסרט להרגיש מהיר ודינאמי (לפעמים מהיר מידי, באופן כללי להתרחשויות בסרט יש קצב אחיד ומהיר).

היו בסרט המון רגעים שהיו נראים כמו פריימים מתוך הקומיקס ומתוך סיפורים מוכרים של הדמויות. המוזיקה האלמותית של דני אלפמן לא אכזבה והשילוב של נעימות מוכרות מהעבר של דמויות מסוימות היו בדיוק במקום ויצרו סצנות בלתי נשכחות. בנוסף הייתה דמות מסוימת שסוף סוף קיבלה את הכבוד הראוי לה, ואפילו הנבל – סטפנוולף – עבד בעיניי רוב הזמן.

ולמרות זאת, הסרט, שתיקן הרבה מהעוולות של קודמיו, לא חף מבעיות. מחלקת האפקטים המיוחדים עמלה שעות וימים ארוכים בכדי  להעלים שפם מסוים מכל פריים מה שכנראה לא השאיר הרבה תקציב לאפקטים האחרים. 90% מהזמן רואים את המסך הירוק, הרקעים במהלך שעות היום לא ריאליסטים בשום צורה (חוות קנט הופכת ללוקיישן צילומי אינסטגרם בעודנו מדברים) וסטפנוולף, על אף שהיה נבל לא רע בכלל היה פחות או יותר חד מימדי, המצוד שלו אחרי קופסאות האם נראה ומרגיש כמו המרדף של ת׳אנוס אחרי אבני האינסוף ובנוסף לכך הייתה לו הבעה אחת כל הסרט, לא חשפו ולו חצי רגש של דמות מלאת רגש במהלך סרט שלם (אבל למה אני מצפה מדמות שהיא כולה באנימציה ממוחשבת).

אתם יכולים להירגע, “ליגת הצדק” הוא אומנם לא היצירה הקולנועית הגדולה של דורנו, אבל מצד שני הוא לא הזוועה שאנשים חשבו שהוא יהיה, ובעיניי הוא עומד בקנה מידה עם מקבילו -” הנוקמים” (דבר שהוא לא מפתיע לאור העובדה שג׳וס ווידון מעורב בשניהם), עוד סרט אנסמבל שמדבר על קבוצה מול אחד רשע גדול ששולח את כל החיילים הקטנים שלו להילחם עד הקרב הסופי ותוך כדי מראה לנו דינמיקה מתפתחת בין אנשים שהיו רגילים לעבוד לבד ועכשיו צריכים להתמודד עם העובדה שהם צריכים לעבוד כצוות תוך כדי שהם מצילים ונותנים תקווה לכל האנושות

הערה: שימו לב שלסרט יש שתי סצנות אפטר קרדיטס, אז מומלץ להישאר במקומות עד הסוף!

[מפה והלאה – אזהרת ספוילרים עצבנית]

ברוכים הבאים לניתוח המעמיק יותר של הסרט, דעו לכם שכאן כבר אין מעצורים, אז שימו לב.

בואו ונדבר רגע על תחילת הסרט – בסצנה הראשונה של הסרט שני ילדים מראיינים את סופרמן לפודקאסט שלהם שלאחריה ישנו מונטאז׳ שמראה את חוסר התקווה של בני האדם אחרי המוות של סופרמן (שהתרחש, כזכור ב-BvS), הדרך שבה הראו את היאוש הייתה ריאליסטית ומייד אחר כך אנחנו מקבלים הכרות עם הדמויות ואיפה הן כרגע. באטמן – הראשון ברשימה – מותקף על ידי  פארא-שד (אבוי לתרגום העברי) ומחליט שהגיע הזמן לחבור לדיאנה ולאחד את ליגת הצדק (לפני שהם היו ליגה, כן?) אז בואו נדבר קצת על הדמויות הפועלות:

באטמן –

באטמן של ליגת הצדק ממשיך את הקו שהחל בBvS. הוא עדיין באטמן פרנואידי, הוא עדיין נושא את טעויות העבר שלו (עם רפרנס משעשע לימים שבו הוא היה נלחם בפינגווינים מתפוצצים), הוא עדיין אטום רגשית (אם כי פחות לקראת סוף הסרט), הוא דופק כניסות מרשימות ותמיד יש לו תוכנית מגירה איך לעצור כל אחד מחברי הליגה (שרק חבל שלא הוזכר השם של פרויקט בבל), בקיצור – הוא הבאטמן הכי באטמן שראיתי עד כה במדיה הקולנועית. אם אהיה ניטפיק, יש משהו שכן הפריע לי בו, וזו החליפה שלו, החליפה הרגילה שלעיתים (או כל הזמן) נראית כאילו בן אפלק נחנק בתוכה ומת לצרוח שיוציאו אותו משם. החליפה הטקטית לעומתה – ממתק לעיניים.

וונדר וומן –

אח גלצ׳וק האהובה שלנו, הגאווה הישראלית שנותנת בראש להוליווד, היה לך סרט כל כך טוב בעיניי, אז למה כל מה שהיה טוב ב״וונדר וומן״ פשוט לא עבד לי ב”ליגת הצדק”? כל התמימות הילדותית של דיאנה בשעת מלחמה פשוט נראית כמו משהו מאולץ ולא טוב. ולמרות זאת, באד-אסית עד הסוף עם מבטא ישראלי כבד.

הפלאש –

איזה פאקינג תענוג היה סוף סוף לראות את עזרא מילר בתור הפלאש על המסך הגדול, הוא בדיוק מה שציפיתי שהוא יהיה – ילד שמתלהב להיות חלק ממשהו, העומק של הדמות הוסבר בסצנות קטנות שלו מבקר בכלא את אביו והראה לנו קשר עצוב ופוצע שבו האבא רק רוצה שהבן שלו ישכח אותו וימשיך הלאה. אחרי זה בתור הפלאש היו לו ניואנסים באפקטים של הריצה ואתנחתות קומיות נהדרות שגרמו לי להתגלגל מצחוק באולם, מנעד פרצופי ההפתעה של עזרא מילר פשוט גדול, מחכה בקוצר רוח לראות אותו עוד!

פרט טריויה משעשע – חוץ מהעובדה שבארי ראה ריק ומורטי, הוא גם הזכיר שהוא יודע לתקשר עם גורילות…

אקווהמן –

כמו שכבר אמרתי לכל הסובבים אותי ואפילו בסרטון ההכנה לסרט , אקווהמן הוא ג׳ייסון ממואה עם כוחות על, הוא צ׳ארמר דושבאג. אבל לאקווהמן הייתה גם הכנת קרקע לסרט הסולו שלו, קודם כל הוא מוצג כנסיך מממלכה בעלת שושלת ושורשים עמוקים, דבר שני, הוא מוצג כנסיך שננטש בגיל צעיר ולמד לחיות לבד עם הדגים ועכשיו הוא רק רוצה שיניחו לו לנפשו, כמו מתבגר עצבני, או יותר נכון – טרזן של הים. אין ספק שאחרי ליגת הצדק אני מוכן לחלוטין לסרט הסולו שלו (נכון לכרגע אין תאריך רשמי – כנראה בזמן הזה בשנה הבאה).

סייבורג –

אם לשפוט על פי המארקטינג של הסרט, סייבורג היה נראה כמו הדמות הכי לא מעניינת בסרט, הרי מקורותיו הקומיקסאיים מקושרים לטיטנים הצעירים ולא לליגת הצדק. כל אלו הובילו לכך שהיה לי חוסר אמונה שלם בדמות הזו ולמרות זאת הופתעתי. ריי פישר, מסתבר, הוא שחקן ממש לא רע, והופתעתי מכך שסייבורג היה חלק מאוד מרכזי בעלילה, עוד דבר שהפתיע, לטובה, הוא העומק שהצליחו להכניס לדמות. ידענו על סייבורג כל מה שהיינו צריכים לדעת רק מצפייה בסצנת האקספוזיציה שלו.

מה שלא הפתיע אותי (לפחות לא הפתיע לטובה) הייתה האנימציה הממוחשבת, המזעזעת בכל קנה מידה,  שאיתה הוא עוצב. לפעמים הרגשתי שאני רואה גיימפליי של משחק ולא את הדבר האמיתי, וזה הפריע לי.

בסוף הסרט סייבורג מקבל/ בונה לעצמו חליפה חדשה שמייצגת באופן הרבה יותר טוב את הלוק שלו מהקומיקס, רק בבקשה תטפלו ב CG הזה עד הסרט הבא.

ועכשיו הגיע הזמן להתייחס לפיל שבחדר – סופרמן. חזרתו של סופרמן בסרט הייתה בלתי נמנעת והכרחית, כולנו ידענו שהוא יגיע, וכולנו חיכינו לרגע שיגיעו והתהיה היחידה שהייתה היא לא “האם יחזירו” אלא “איך יחזירו”. סופרמן הופיע בשנייה הראשונה של הסרט וזה לא מפתיע שאיתו גם הסרט נגמר.

אבל הייתה לי בעיה מאוד גדולה עם הדמות שלו. קודם כל, הדרך שבה הוא חזר לחיים. ציפיתי למשהו קצת יותר גרנדיוזי מאשר:

– ״אה, אז יש לנו קופסא קוסמית שיכולה לתת חיים? בואו נחזיר את סופרמן לחיים!״

-״לא אתה לא יכול לעשות את זה!״

״אבל אני חייב! העולם זקוק לו!״

-״טוב בסדר בואו נחזיר אותו לחיים״

ולמרות זאת, הסצנה שאחרי החזרתו לחיים נהדרת, סופרמן, שזה עתה קם לתחייה, לא מבין מה הולך סביבו ומי כל האנשים האלו עם החליפות המוזרות אז הוא פשוט מחליט לתקוף את כל הליגה. האינטראקציה הטובה ביותר הייתה בין סופרמן להפלאש, שהייתה משעשעת במיוחד כאשר בארי קולט שקלארק רואה אותו במהירות שבה הוא רואה את העולם. האינטראקציה שלו עם באטמן הוציאה ממני את הצחוק הכי גדול במהלך הסרט, כשסופרמן מחזיר לבאטמן את השורה האלמותית מהסרט הקודם שלהם ״tell me, do you bleed? You will״ ואחרי שסופרמן זורק את באטמן לקרקע ובורח משם הוא מחזיר ב״אוקיי, כן, משהו פה מדמם בוודאות״. זו הייתה האצבע המשולשת האולטימטיבית לכל מי שהתעצבן על הרצינות של BvS.

ואז הגיעה סצנת הסיום – הקרב האולטימטיבי של הליגה מול סטפנוולף. כל הליגה מותשים ובאפיסת כוחות איומה, ואז מגיע סופרמן-אקס-מכינה ולא שם על סטפנוולף, מי הוא? הוא לא יכול על סופרמן, זה היה קצת מבאס, אבל נסלח לאור העובדה שבסופו של יום קיבלנו את הסופרמן שתמיד רצינו שהנרי קאביל יהיה, לא דוש מיוסר שלא מחייך אף פעם, אלא החלום האנושי בהתהוותו, האיש שקורן אור, שמנצח הכל ועוזר לכולם עם חיוך, תודה לך הנרי קאביל, אתה בדיוק הסופרמן שהעולם צריך עכשיו.

ומהגיבורים נעבור לנבל – סטפנוולף המאיים – גם הוא, כמו אקווהמן, גורש מממלכתו אפוקליפס (שלא מוזכרת בשמה) ומהשליט שלה – דארקסייד (שהוזכר בשמו בלבד), הוא מחפש את שלושת קופסאות האם – מחשבים רבי עוצמה אשר יהפכו גם את כדור הארץ לאפוקליפס ויעזור לסטאפנוולף לחזור הביתה.

סטפנוולף כבר ניסה להשתלט על הכוכב בעבר בסצנה מרהיבה ויזואלית שבה אנחנו מקבלים הצצה לגרין לנטרן לא ידוע שנלחם יחד עם האמזונות, האטלנטיים ובני האדם, מת, וכך אנו עדים לטבעת שכנראה מחפשת מארח חדש, אותה טבעת בסופו של דבר כנראה תגיע לאבין סור, ומשם להאל ג׳ורדן.

הבעיה הכי גדולה של סטפנוולף היא האנימציה הממוחשבת שבה הוא נוצר והעובדה שיש לו פאקינג הבעה אחת במהלך כל הסרט, איך דמות שבמילים שלה מעבירה כל כך הרבה רגש וכעס (תודות לקולו המאיים של קירן הינדס ׳משחקי הכס׳) נאחזת בהבעה אחת בלבד כל הפאקינג סרט?! הוא צורח עם אותה הבעה, הוא שמח (לאיד) עם אותה הבעה, זה ממש עיצבן כי העיצוב של הדמות היה ממש טוב, וגם הדרך שבה הוא מובס הייתה הגיונית וטובה.

לפני שנדבר על הסוף, בואו נדבר קצת על הליגה כצוות והדרך שבה הליגה נוצרת. הליגה נוצרת מכורח הנסיבות, אין להם באמת זמן להתארגן כצוות ולחשוב על מה יגבש אותם, זה עניין של ״העולם נחרב עוד יומיים, בוא נציל אותו!״ ולדעתי הסרט עושה את זה נכון וזורק את כל הדמויות למים העמוקים (עד שאקווהמן מציל אותם. הייתי חייב.) מה שיוצר אינטראקציות נהדרות בין חברי הצוות, כלומר, אקווהמן ובאטמן נהדרים יחד, פלאש וסייבורג הם צוות נהדר, הרגע שבו אקווהמן חושף את הרגשות שלו בפני הצוות כי הוא יושב על הלאסו של וונדר וומן היה אחד מהרגעים היותר מצחיקים בסרט.

אחרי שסטפנוולף מובס אנחנו סוף סוף מקבלים את הרגע שלו חיכינו – הMoney shot של הליגה, ובמיוחד של השילוש הקדוש ועוזבים את האולם מלאי תקווה לגבי עתיד היקום הקולנועי של DC.

רגע! חכו!

סצנות האפטר קרדיטס של הסרט, יש שתיים, היו נהדרות! היה כל כך כיף לראות את תחילת המירוץ של הפלאש וסופרמן, משהו שקרה בקומיקס לא מעט פעמים (בפעם ראשונה בחוברת “סופרמן” מספר 199 באוגוסט 1967), השוט האחרון היה פשוט קומיקסי, חד וחלק.

הסצנה שחותמת את הסרט, אחרי כל הטיזרים, כל השמועות, האכזבה שאולי זה לא יקרה לעולם קיבלנו את דת׳סטרוק בכבודו ובעצמו שפוגש את לקס לות׳ור (שסוף סוף נראה כמו לקס לות׳ר) אחרי שזה ברח לאירופה ומציע לעזור לו לחסל את הליגה (אפילו זכינו לראות את ג׳ו מאנגניילו ללא המסכה, עם שיער לבן ורטייה!) ולות׳ור מגיב לו ב״אם להם יש ליגה, אולי הזמן שגם לנו תהיה״ הולי שיט זה היה רגע כל כך מצוין שכל הקהל המועט שנשאר באולם (אנשים לא לומדים) פשוט מחא כפיים, או שיכול להיות שאני עשיתי רעש של אולם שלם, אבל זה היה מושלם. ההמשך (בתקווה שהוא יקרה) יכול ללכת לשני כיוונים – האחד – הליגה נגד דארקסייד, והשני – הליגה נגד לגיון האבדון.

העתיד של היקום הקולנועי של DC כרגע לוט בערפל עם הפרסומים שיכול להיות שהוא מתפצל ברחבי המולטיוורס (משמע, יכול להיות שיהיו סרטים שלא קשורים אחד לשני באופן עלילתי). אחרי צפייה ב”ליגת הצדק” יש בי תקווה קטנה שאולי, רק אולי, היקום הזה יתפתח להיות יותר ממה שהוא כרגע – אופטימי ומלא תקווה.

ציון: 4.5