אזהרה! שפה גסה לפנייך.

אחחח גיל ההתבגרות. כולם חווים אותו, כולם סובלים ממנו וכולם סובלים אותו. אין דבר יותר מצוי, שחוק, ובזוי בקומדיה מאשר בדיחות פיפי-קקי-פין-פות ושיחות על מין. אין דבר יותר מצחיק מהילד ההוא שבשיעור חינוך מיני שואל את המורה שאלה מביכה, מצחקק כי הוא יודע את התשובה, ואחר כך חווה את הבעיה בעצמו.

לא מכבר שחררה נטפליקס את העונה הראשונה של סדרת האנימציה (למבוגרים, ממש ממש לא לילדים) “פה גדול” (Big Mouth). לא חלפו שבועיים מאז השחרור, ונטפליקס הודיעו כי הם מחדשים את הסדרה לעונה שנייה. אין שמח ממני.

את השם ניק קרול שמעתי לראשונה כאחד המדבבים בסרט “קפטן תחתונים”. מסתבר שהוא דיבב בעוד כמה סרטים קטנים וכתב ללא מעט סדרות משעשעות (“הליגה” בה גם שיחק). כשכישרון חביב שכזה פוגש את אנדרו גולדברג (שכתב ללא מעט פרויקטים של מקפרלן כמו “איש משפחה”) והשניים מחליטים לספר על גיל העשרה שלהם, לא חשבתי שהתוצאה תהיה משהו סופר דופר איכותית.

הפתעה! ההומור הגס של “פה גדול” הצליח להעיר את השכנים שלי משנת הצהריים שלהם (כי צחקתי כמו משוגע). הסדרה מתארת את הילדות המשותפת של ניק (קרול כעצמו) ואנדרו (ג’ון מלוני) בדיוק כשהטבע מכה בילדי השכונה, וחלקם מתחילים להתפתח.

בזמן שניק הוא לייט בלומר, אנדרו חווה צונאמי של הורמונים וחוויות חדשות (לרוב הוא מאונן ללא סוף). את המסע החדש והמוזר הזה עובר אנדרו בעזרת מורי, “מפלץ ההורמונים”, (שוב קרול) שמהווה מעין ג’ימיני הצרצר החרמן עבור כל הסדרה.

בכל פעם שאנדרו נתקל בסנסציה חדשה כמו זקפה, אהבה, בלבול מיני וכו’, מורי נכנס לתמונה כמו בינג-בונג סוטה ובוטה להחריד, ועוזר לנער לסבך את העניינים. חשוב לציין שמורי הוא אחת הדמויות שהופכות את הסדרה למשעשעת כל כך.

כמו אנדרו, גם ניק נאלץ להתמודד עם תחושות חדשות, במיוחד כי חברו הכי טוב חווה אותם, ולכן ניק חש צורך להדביק את הקצב. בנוסף לניק ואנדרו ישנם עוד ילדים בסדרה (באופן הגיוני לחלוטין), וגם הם חווים שלל שינויים פיזיים ורגשיים.

ג’סי (ג’סי קליין) הבת שבחבורה, חווה גם התפתחות מינית וגם שינויים חברתיים במשפחה ובסביבה. נקודת חוזקה נוספת לסדרה הופיעה כמה פרקים פנימה, כאשר החל העיסוק גם בג’סי כדמות ראשית אליה הצטרפה קוני- “מפלצת ההורמונים” (מיה רודולף) שבדומה למורי מגלמת את ג’ימיני הצרצר אם הוא היה נקבה ואז הייתי צריך לראות עם צרצרים מתנהגים כמו גמלי שלמה כי זה בדיוק מה שקוני מנסה לייצג- העוצמה הטמונה ברגשותיה חסרי הרסן של האישה (בעוד הגבר הוא גבר וגזים מהישבן מצחיקים אותו).

בזמן שדמויות הילדים מספקות את רוב הקו הרציני לעלילת הסדרה, אלו המבוגרים והיצורים הדמיוניים שהופכים אותה למופרעת ומהנה. בין אם אלו מורי וקוני וההומור המופרע שלהם, המאמן סטיב (שוב…קרול) שמוכיח שבעל כורחו הוא יותר ילד (ואפילו מיוחד) מכל בית הספר. ההורים של כל אחד מהילדים, או אפילו הרוח של דוק אלינגטון (ג’ורדן פיל) שמדריך את הילדים בעת צרה (בערך). כן כן, חברים דמיוניים ורוחות רפאים באותה הסדרה חברים. לא התבלבלתם.

אבל מעבר להומור, הדרמה או הדמויות המבדרות עד מאוד, יש כאן עניין שאי אפשר להתעלם ממנו: בשנים האחרונות אנימציה מנסה לשבור את האמירה “סרטים מצוירים זה בעיקר לילדים”. הדבר נעשה בעיקר בסדרות שמתחלקות ל”מצחיק ושחור”, “מצחיק וגס” או “מצחיק ומטומטם”.

“פה גדול” תוקפת את הנושא בצורה חדשה- “מצחיק ואמיתי”. נכון, יש מי שיגיד ש”בוג’ק הורסמן” מתארת לא מעט תרחישי מציאות, אבל בחייכם. כמה מאוכלוסיית העולם היא סלבריטאים מתוסכלים, לעומת אנשים שחווים שינויים הורמונליים? זה לא כוחות.

לצד ההומור הוולגרי להפליא, “פה גדול” מדברת אל כל כך הרבה אנשים. אין אחד בעולם שלא יוכל להזדהות עם אחד המקרים שחווים ניק, אנדרו או האחרים. מעיין “ארתור” רק עם בולבולים שעירים ופות מדבר.

תראו את “פה גדול”. לא כולם ייהנו ממנה. יהיו מי שיגעלו ממנה. אבל היי, אם שרדתם את השטויות של “ריק ומורטי” או אפילו את כל 20 העונות של “סאות’ פארק”, זה קטן עליכם. הכי גרוע, הסדרה תלחץ לכם על כפתור ההזדהות.

ציון: 4.5.