לעולם לא אשכח את הלילה ההוא, לפני 25 שנה בערך. זה היה יום הולדתי ה-9 או ה-10 ולראשונה הזמנתי חברים למסיבת שינה עם סרטי אימה. בחוץ ירד גשם זלעפות והרוחות דפקו על החלונות… סתם, היה חום אימים, אמצע אוגוסט בתל-אביב… אבל יותר טוב לאווירה מאשר "המזגן הזיע והרעיש".
ישבנו לראות את הסרט "סיוט ברחוב אלם" הראשון, היה חביב. "יום שישי ה-13"… אה, ככה. ואז שמנו את "IT", שיצא אז בוידאו בשתי קלטות VHS (שומו שמיים!!). כמובן שלא ממש הכרנו את סטיבן קינג בתקופה הזו והקשר היחיד אליו היה "אני והחבר'ה" שהוקרן בבתי הקולנוע כמה שנים קודם לכן, מה שבטח לא הכין אותנו לחוויה שעמדנו לעבור.
המיני-סדרה הזו, אני מודה, הרבה פחות מזעזעת משני הסרטים שראינו לפני כן. הרבה פחות קטיעות גפיים, גופות מרוטשות ודם שמשפריץ לכל עבר (לא שחסר) וכשחושבים מהצד על המפלצת המוצגת בכל סרט: פרדי קרוגר המצולק עם כפפת הסכינים, ג'ייסון וורהיס הענק עם מסיכת ההוקי מול… ליצן… נראה שברור שפרדי הרבה יותר מפחיד אבל לא. ממש לא.
באותו לילה נוצרה אצלי הפוביה מליצנים, דבר שמלווה אותי עד היום וגרם לי לנפנף את בתי כשביקשה ללכת לקרקס ולשנאה עזה ליובל המבולבל (או שזה לא קשור?). אחרי הצפייה בחלק הראשון של המיני סדרה, נמנעתי מלראות את החלק השני, אותו השלמתי רק אחרי הרבה שנים. בתור ילד שאהב לצפות בסרטי אימה והם בדרך כלל הצחיקו אותו, הסרט הזה השאיר בי צלקות ולמשך הרבה זמן נהגתי לומר שזה הסרט היחיד שהפחיד אותי. אין אדם שראה אותו ולא נשאר עם פחד משתק בכל פעם שהוא רואה סירה מנייר.
קצת רקע לפני שניגע בחוויית הצפייה בחידוש שיצא לא מכבר לאקרנים, בדיוק 27 שנים לאחר צאת המיני-סדרה (מקריו?):
הסיפור (בסדרה המקורית ובספר) מתרחש בשתי תקופות זמן במקביל, בשנות ה-50 ובשנות ה-80 ומספר על חבורה של 7 ילדים בעיר דמיונית בשם דרי, במדינת מיין, וכל אחד מהם נתקל במפלצת המגלמת את פחדיו הגדולים ביותר. בסופו של דבר הם מבינים כי מדובר באותו יצור משנה צורה ומחליטים להילחם בו.
עד כאן מינימום של ספויילרים, אבל כן אוסיף שאחד החלקים החשובים ביותר בסיפור, מלבד האימה שבו והגרפיקה הברוטלית שמתוארת שם שיכולה לגרום לרצון להקיא לא פעם, הוא מסע ההתבגרות של הילדים, תמה חוזרת בעבודותיו של קינג.
היום, במבחן הזמן, המיני-סדרה לא מחזיקה מעמד. האפקטים ישנים מידי ומעלים גיחוך וסף הריגוש של האנשים הרבה יותר גבוה. שלושה דברים שכן משתמרים הם סצנת הפתיחה של הילד ג'ורג'י שרץ אחרי ספינת הנייר שלו בגשם ופוגש ליצן בביוב ועד היום אני מתחמק מפתחי הביוב בגללה; תחושת האימה המשתקת וכמובן, טים קארי בתור הליצן.
הסרט החדש שיוצא השבוע הוא גם חלק ראשון מתוך שניים אך הוא משחק עם הזמנים ומתחיל בסוף שנות ה-80 ולא ה-50. החלק הבא יתרחש בזמננו, שנת 2018 כשיצא. גם החידוש מתחיל בסצנה של ג'ורג'י והסירה אך בהתאם לרוח הזמן, היא גם הרבה הרבה יותר מפחידה (הסרט הוא בדירוג R).
באותו רגע הבנתי כמה שינוי בקווי הזמן משפיעים על חוויית הצפייה. בעקבות השינויים של הצופה והתבגרותו. אם אותה סצנה גרמה לי לפחד מתוך הזדהות עם הילד ותחושת חוסר האונים שהוא עמד מולה, ככה היום הפחד מהסצנה הזו משתק אותי מהמקום של אבא לילדות ותחושת חוסר האונים של הורה לעזור לילדו, הפחד הכי גדול.
בשלב הזה אמרתי לעצמי "יופי, הם הולכים לעשות את זה טוב! הסרט הולך להיות עם אימה אמיתית ולא אימת-הקפצות סתמית כמו שכל-כך אוהבים לעשות היום בסרטי אימה. זה הולך להיות חידוש איכותי!". לו רק הייתי יודע כמה אני טועה…
בואו נתחיל מהבאסה האמיתית שלי מהסרט, הבחירה הפחדנית (see what I did there?) בהפחדות שבעיקרן היו הקפצות ברמת ה-"בו!" ולא אימה אמיתית, משתקת, שתישאר אתך לעוד הרבה שנים. 10 דקות מתום הסרט כבר לא זכרתי שום דבר מפחיד שם. או את רוב הסרט.
זה לא אומר שלא השקיעו בו, בהחלט ניתן לראות זאת. החל מהתלבושות, האווירה והתפאורה שהתאימו לשנות ה-80, הצילום, המוזיקה, האפקטים. הכל נהדר! באמת! אבל הוא לא היה מפחיד. לפחות לא כמו שמגיע לסיפור של סטיבן קינג.
ביל סקארסגארד עושה עבודה מעולה בתור פניווייז הליצן, הצורה העיקרית של המפלצת, ורק המבט שלו גרם לי לחלחלה. הילדים מוצלחים מאוד גם כן והם מעבירים את העולם העשיר של הדמויות שלהן בצורה לא רעה בכלל (כולל ליהוק הומאז' ל-"דברים משונים" של נטפליקס שבהחלט עוזר להיכנס לאווירה).
ועם כל אלו, יצאתי בתחושה שזה לא עובד. מלבד חוסר באימה אמיתית והבחירה בהקפצות, מדובר בכמה שינויים מהותיים שנעשו מחומר המקור. חלק מהשינויים היו מובנים (כי האולפנים לא רוצים שישרפו את המשרדים שלהם) ומה שמותר לקינג בספר, אסור לאולפנים גם בסרט עם דירוג R. עם זאת, חלק מהשינויים פגעו מהותית במסר של הסיפור, כולל כמה בחירות מטופשות למדי של הדמויות עד שאתה אומר לעצמך: "מגיע להם".
עוד דבר שדי הפריע לי, ושוב, אולי בספר זה עובר: זה השימוש בדמותה של ילדה בת 12 לערך בתור מושא תשוקה. כולל דימוי מאוד מיני כאשר כל הילדים בתחתונים וכולם בוהים בה ארוכת בתחתונים וחזייה… לא הייתה הרגשה גם שזה סיפק איזשהו צורך סיפורי.
בכל אופן, זה סרט שניתן ליהנות ממנו, אבל אל תחפשו מסר עמוק או משקעים רגשיים עמוקים (וכן, אני יודע שלחפש מסר בסרט אימה זה קצת לא הגיוני, אבל בכל זאת, סטיבן קינג, שכן מעביר מסרטים וביקורתיות בסיפורים שלו, בעיקר על החברה האמריקאית המלוקקת). מי שהוא חסיד של הספר, כנראה לא יהנה מהעיבור הזה, כל השאר, אם בא לכם לפחד קצת, יאללה, לכו על זה.
ציון: 3
