מאת: נעמה שטיין
כשהייתי ילדה, אבא שלי הכיר לי את עולם ספרי המדע הבדיוני והפנטזיה. עד היום, הסופר האהוב עליי הוא טרי פראצ׳ט, שבאמתחתו סדרת “עולם הדיסק”, סדרת “בני החורין הקטנים” ועוד רבים. דרך הספר שלו, “בשורות טובות”, הכרתי את הכותב ניל גיימן, כאשר שניהם ביחד יצרו את הספר, ונחשפתי לעולם חדש של פנטזיה אפלה, רצינית ומרתקת.
גיימן לא חדש לעולם הגיק. הרומן הגראפי שלו, “סנדמן”, זכה למספר אוגדנים ותרגומים (כולל בעברית!), והסיפורים שלו שואבים השראה ממיתולוגיות שונות, מוכרות יותר ופחות. כזה גם ספרו המוצלח “אלים אמריקאים” (American Gods), שיצא בעברית בהוצאת אפוס ועובד כעת לסדרה ברשת Starz.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לספר ולסדרה:
הסיפור של הספר, וכעת גם הסדרה, הוא די פשוט: צל (או באנגלית, Shadow Moon) הוא אסיר לשעבר, שבדרכו ללוויה של אשתו, פוגש זר מסתורי בשם “מר וונסדיי”. כן, כמו יום רביעי באנגלית. בשלב הזה אני שומעת אתכם ממלמלים לעצמכם “נו באמת, עוד עלילה גנרית לאוסף הסדרות הגנריות שקיימות על המסך הקטן”. אז זהו, שלא.
הפתיח של הסדרה מתאר במדויק את האופי של הספר – המאבק התמידי בין האלים הישנים לחדשים. בין הדתות השונות שאנחנו מכירים בהן כיום, המנהגים השונים והטקסים המוזרים, לבין מיתולוגיה שנוצרות מול עינינו, והדרך בה הפכנו ממשועבדים לאל בלתי-נראה למשועבדים לאלים קיימים, טכנולוגיים, כימיים וכן הלאה.
הסדרה פותחה על ידי בריאן פולר, שיצר את סדרת הטלוויזיה “חניבעל”, שבוטלה כעבור מספר עונות. טביעת האצבע שלו בהחלט מורגשת לאורך הפרק הראשון – שאותו הוא גם כתב. מלאכת הבימוי נתנה בידיו של דיוויד סלייד שלפני כעשור סומן כהבטחה גדולה בתחום האימה, כשביים את הסרט Hard Candy ומאוחר יותר את העיבוד הקולנועי קומיקס האימה 30 Days of Night. סלייד גם ביים את החלק השלישי בסדרת “דמדומים” (ליקוי חמה) אבל מאז מתמקד בעיקר בבימוי פרקים בסדרות טלוויזיה (ביניהן בימוי פרק הפיילוט של “שובר שורות”).
הפרק נראה נהדר. הייתי משתמשת בביטוי “נראה מיליון דולר”, אבל נראה שהשקיעו הרבה יותר בצד הוויזואלי של הפרק. את מושכות המצלמה הפקידו בידיו של הצלם ג’ו ווילמס, שצילם את שלושת הסרטים האחרונים בסדרת “משחקי הרעב”, וגם את “ללא גבולות” עם בראדלי קופר וסרט הערפדים שהזכרתי, “30 יום של לילה” שביים סלייד.
הוויזואליות המרהיבה של הפרק, יחד עם הזמנים הלכאורה “מתים” בכל סצנה, שנותנים לצופה הזדמנות לעכל לרגע ולחשוב על מה שראה עכשיו – הופכים את אלים אמריקאים לא רק לעיבוד מוצלח, אלא גם לסדרה שנוטעת תקוות בלב צופי הטלוויזיה האדוקים בפני עצמה.
בלטו לרעה האפקטים והשימוש ב-CGI לאורך הסצנות שונות. ההבדל בין תקציב של סרט לעומת תקציב של סדרה (להוציא, כמובן, “משחקי הכס” ו”ווסטוורלד”) אכן הורגש, אך עם זאת, לא הפריע בשביל להעכיר את האווירה המצוינת ואת ההנאה מהפרק הראשון.
בואו נדבר קצת על הקאסט – אתרכז בשני השחקנים הראשיים, נכון לכרגע. איאן מקשיין הוותיק (הוא בן 75, ריספקט) והנפלא כוונסדיי הוא ליהוק מבריק. הוא עושה עבודה מצוינת בתור טיפוס מסתורי שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים אם אנחנו מחבבים או לא. הראש אומר שכן, אבל האינסטינקט אומר שמשהו מסריח שם. אולי זו כמות האלכוהול המוגזמת שהם שותים.
עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על הליהוק של ריקי וויטל כצל. וויטל שיחק לאחרונה את לינקולן בסדרה “המאה”, ופה הוא עושה תפקיד ממש טוב בתור בול עץ בחליפה. הבעות הפנים שלו מעטות עד לא קיימות, אך מצד שני – ככה מתוארת הדמות של שאדו מון בספר: מופנם, שקט ועם זאת – כל כך הרבה יותר. מייק קולטר (לוק קייג’), לדוגמא, היה יכול לעשות עבודה מצוינת בתור צל – אך ייתכן כי במהלך העונה אגלה שהתבדיתי וריקי וויטל עשוי מחומר אלוהי, כזה שיגרום לו להתעלות מעל כולם.
מבחינת הסדרה כעיבוד לספר – העבודה שנעשתה היא יוצאת מן הכלל. הן מבחינת הליהוקים, הן מבחינת ההרגשה שהסדרה מעבירה, והן מבחינת העלילה – שכרגע נראה כאילו בקושי סטתה ממסלולן של המילים הכתובות.
גם הסדרה, כמו הספר, מציגה רצף אירועים מבלבלים, שמשאירים אותך בספק בין מציאות לחלום, חזיונות משונים ובעיקר – הרבה מאוד בלבול. סך הכל, הפרק הראשון השאיר אותי עם רצון עז לעוד. עוד פרקים, עוד עיבודים של ספרים מוצלחים לסדרות מוצלחות, ועוד רצון לקרוא מחדש את הספר.
“אלים אמריקאיים” היא סדרה עם ביקורת נוקבת ומעניינת, שמתאימה לכאלו שקראו את הספר – וגם לכאלו שלא.
ציון: 5
