הדר תומס פרי וטל מיכלס, שניהם גדלו בשנות התשעים צמודים לטלוויזיה, שניהם אהבו את הפאוור ריינג’רס ושניהם התלהבו כשהודיעו על הריבוט הקולנועי. טל והדר חיכו בסבלנות, רכשו כרטיס והלכו יחדיו לראות את הסרט. נכנסו חברים יצאו יריבים (לפחות בעניין הזה) בעוד הביקורת הנוכחית, החיובית על הסרט, טל כתב ביקורת קטלנית בה הוא הוציא את כל הכעס שיש לו:
“פאוור ריינג׳רס” היא סדרה שחסד הנעורים שיש לי אליה הוא משהו שאני כנראה לא יכול לבטא במילים. אני זוכר את עצמי רואה את הסדרה על קלטות וידיאו, בטלוויזיה, אם היו סמארטפונים כשהייתי ילד, כנראה גם שם הייתי רואה. היו לי צעצועים של מגה זורדים, פאוור ריינג׳רים עם ראשים מתחלפים ואפילו העתק של סאבא – החרב של הריינג׳ר הלבן.
כמו 90% מהילדים שגדלו בשנות ה-90 – גם אני גדלתי על הפאוור ריינג׳רס. מן הסתם, ברגע ששמעתי שהסדרה עוברת ריבוט למסך הגדול, התרגשתי, לא פחדתי שיהרסו לי את חומר המקור או משהו, גם ככה הסדרה הייתה צ׳יזית בטירוף, אז מבחינתי כל שינוי שיעשה בה יהיה לטובה.
ואכן, יצאתי מהסרט בתחושה טובה, טובה מאוד אפילו. הופתעתי לטובה. לראות את חבורת בני הנוער הגאוותנים (לפי הדיבוב המקורי, בחיי.) הופכת יותר למועדון ארוחת הבוקר עם כוחות על, כשהטון המאוד מגוחך של שנות ה-90 התחלף בטון יותר בוגר שתואם את העולם שבו אנחנו חיים היום – עולם שבו בני נוער נשלחים לריתוק בגלל שהם פוצצו את הלוקר שלהם בטעות, או ביצעו מתיחה שנגמרה בתאונת דרכים הרסנית.
יותר מכל, אהבתי את העובדה שהחבורה לא הכירה לפני שהם נהיו ריינג׳רים, הם היו גיבורים של הנסיבות והמקריות שהביאו אותם אל החללית של זורדון (לא מרכז בקרה כמו במקור).
באופן כללי, לא צריך להשוות את הסרט הנוכחי למקור. הוא כן מתבסס עליו, אבל באופן רופף בלבד, הסיפור הוא שונה, הוא יותר עמוק. נכון, הסרט מכיל המון קריצות למקור, וגם בבסיסו הוא מראה את הדינמיקה הקבוצתית המוכרת – בסופו של דבר. פה בעצם הבעיה הכמעט יחידה של הסרט מבחינתי – שהכל קורה בסופו של דבר.
מתחילתו של הסרט ועד סופו, רואים את חבורת הנערים כפאוור ריינג׳רס (חליפות, רובוטים וכו’) רק במערכה השלישית שלו, וגם זה רק בקרב אחד קטן מול קבוצת חימרים וקרב גדול מול גולדאר ענקי. היה חסר לי עוד קרב קטן בין הריינג׳רס לגולדאר כשהוא בגודל אנושי ולא בגודל אימתני של מפלצת.
אבל אם חושבים על זה לעומק, הסרט הוא סרט אוריג’ין – הוא מראה לנו את ההקמה של הקבוצה ונותן לנו אקספוזיציה לקראת משהו יותר גדול, (זד? טומי? מי שהוא חסיד של הסדרה יבין אותי) תחשבו על זה כמו כל סרטי גיבורי העל של מארוול שהביאו ליצירת הנוקמים – יחד.
“קפטן אמריקה” הראשון, “ת׳ור” הראשון ואפילו קצת ב”איירון מן” הראשון היו סרטים שלא קורה בהם כמעט שום דבר עד המערכה השלישית מלבד להציג לנו את הדמות, ככה גם פאוור ריינג׳רס.
מהצד השני, כמעריץ מושבע של הסדרה והפרנצ׳ייז קיבלתי את מה שרציתי, קיבלתי סצנת פתיחה מפוצצת שמזכירה את סרט המעריצים של עדי שנקר משנת 2015 – סרט שיכול להיות שבכלל התחיל את כל ההרצה הזאת שהביאה בסופו של דבר לסרט הנוכחי.
קיבלתי שורות מוכרות מריטה, מזורדון ומאלפא 5, קיבלתי שוט של הזורדים רצים לקרב בשילוב הפתיח -המקורי- של רון ווסרמן, קיבלתי הופעות אורח (יחסית דלות אבל עדיין) מהריינג׳רים המקוריים הכי מוכרים – דיוויד ג׳ייסון (טומי) פרנק ואיימי ג׳ו ג׳ונסון (קימברלי הארט המקורית) ואפילו סצנת אחרי הקרדיטים משובחת שנותנת שאוט אאוט לאותו טומי אוליבר – הריינג׳ר הירוק (ואז הלבן, ואז האדום – פעמיים, ואז גם שחור לאיזו תקופה), סצנה שבמידה וסרט ההמשך יקבל אור ירוק (חה, הבנתם?) תשתלם לצופים – מאוד!
נכון, לא הכל מושלם בסרט, ויש רגעים ששאלתי את עצמי אם אני רואה את הפאוור ריינג׳רס או את מועדון ארוחת הבוקר שנת 2017 תוך כדי שאני שואל את עצמי “איפה האקשן?”, אבל בסופו של הגעתי לסרט בידיעה שאני בא לראות סרט אוריג׳ן, שאני בא לראות 1/6 מסדרה קיימת (נאמר כבר שהתכנון של המפיקים הוא 6 סרטים), באתי בראש הזה, וקיבלתי את הFan Service שרציתי – אז סך הכל הרווחתי.
ציון: 4
