דיויד הלר מאושפז בבית חולים לחולי נפש, כי הוא סכיזופרן. זו עובדה. לא ברור איך הוא הגיע לשם, אבל הוא שם. נראה כי בהיסטוריה שלו הוא חווה התקפות זעם שגרמו לדברים מוזרים סביבו לקרות. אבל דיויד לא באמת במוסד הסגור, הוא בכלל במתקן ממשלתי, מתוחקר ע״י בלש ו…איש שמגלף בעץ?

דיויד נמצא בכל כך הרבה מקומות בו זמנית וכל כך הרבה דברים לא מובנים, שזה מרגיש כמו פרק של העונה השנייה של ״אימה אמריקאית״, אבל בעצם זה לא, זו סדרה אחרת. אם אתם מבולבלים, אין לכם מה לחשוש. גם אני סיימתי את הצפייה בפרק הראשון של “לגיון”, הסדרה החדשה מבית פוקס, בתחושת בלבול מהולה ב-WTF ראיתי עכשיו. אם אתם חיים מתחת לסלע – “לגיון” היא סדרת הלייב אקשן הראשונה של אקס-מן, לפחות בגלגול הנוכחי של תור הזהב של עולם גיבורי העל במדיומים שאינם קומיקס.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לפרק:

הסדרה מגוללת את מעלליו של דיויד הלר – לגיון, אחד המוטנטים החזקים בעולם (אפוקליפס, שב בצד) כיאה למי שצ’ארלס אקסאוויר, המייסד של האקס מן (בקומיקס) קורא לו “בני”. עובדה זו אינה רלוונטית, לפחות לא בפרק הראשון. ״לגיון״ מתרחשת ביקום שונה מהיקום ״הקולנועי״ של סרטי האקס-מן. לצד “לוגאן”, שיוצא לאקרנים בחודש הבא, נראה כי פוקס מרפים מהיקום שהם עצמם יצרו, על מנת לפנות מקום לסיפורים חדשים. אלו סיפורים שלפני כמה שנים, לפני טרילוגיית האביר האפל של נולאן, היו נראים כמו משהו אפל מידי לצפייה, וכזה הוא גם הסיפור של לגיון – סיפור אפל ומסובך.

הסדרה מתרחשת – כנראה – בשנות ה-60 (לפחות לפי המאפיינים העיצוביים), תקופה בה האנושות פקפקה בהמון דברים והאמינה בהמון דברים אחרים, ספק על טבעיים ספק לא. הדבר ניכר במהלך הפרק, שרובו עשוי בצורה שבה הצופה מרגיש כאילו הוא נמצא בתוך הראש של דיויד – ולא יודע מה אתכם, אבל כנראה להיות בתוך הראש של סכיזופרן זה די מתסכל, בייחוד לאור העובדה שאתה לא יודע מה אמיתי ומה לא, מה התרחש לפני מה, ובאיזו דקה אתה נמצא, סוג של טריפ בתוך מוח של מוטאנט.

יש משהו מאוד מושך בלצלול ישר למים העמוקים, לתוך סיפור שאתה לא באמת מבין עד ממש לדקות האחרונות של הפרק, הדקות שאתה כבר מתחיל להבין מי נגד מי, או לפחות, חושב שהתחלת להבין. מי שמכיר את הסדרות של נוח האולי (בעיקר את “פארגו”), היוצר של “לגיון”, שגם ביים את הפרק הראשון, יודע שבסדרות הללו את חושב שאתה יודע מה קורה, ועד סוף הסדרה אתה לא בדיוק בטוח מה אתה רואה – אבל אתה מוקסם מהשפה הקולנועית ומהעלילה שאתה לא בטוח שאתה מבין.

יש משהו מאוד מאתגר בסדרות האלו, סדרות נישתיות שפונות לקהל מאוד מסוים ועשויות בלי להתפשר על איכות הסדרה רק מכיוון שהיא פונה רק לקהלים מצומצם יחסית. היא גם נהדרת מכיוון שהיא ממשיכה את הקו של סדרות הקומיקס שמטשטשות את הקו בין סדרת קומיקס לסדרת איכות – ובעצם יוצרת סדרת קומיקס שהיא סדרת איכות. מה שהיה שמור עד עכשיו רק לנטפליקס וAMC, מאומץ על ידי רשת FX.

המגמה הזאת היא דבר מופלא בעיניי: לראות סדרת קומיקס בוגרת שפונה לקהל בוגר. אין ספק שהייתי שמח לראות עוד ועוד סדרות כאלו נוצרות ותופסות את מקומן (או חיות בשלום) לצד סדרות הקומיקס השבלוניות של שאר הרשתות, שגורמות לי אט אט לאבד את הרצון לצפות בהן (פלאש, אני מדבר אלייך).

היוצרים עשו משהו נועז ויפה מאוד בעיני – הם לקחו דמות שולית יחסית ביקום הקומיקס של אקס מן והביאו אותה אל הפרונט. העובדה הזו עשתה לי פלאשבק לתקופה שבה כילד ראיתי בסדרה המצויירת של באטמן את מר פריז, נבל גנרי שלא היה בפרונט כל כך, הופך מנבל מגוחך לדמות מורכבת, כזאת שגם כנבל, קל להזדהות עם המניעים שלה, או לפחות להבין אותם באופן מטושטש. הטשטוש הזה שבין הנבל לגיבור, כשלא תמיד אנחנו בטוחים מי זה מי הוא דבר נפלא ומאתגר. כך זה גם מרגיש עם לגיון – אין גבולות ברורים.

וטיפ לצופה המתחיל: כמה שאתם יודעים פחות על דמותו של לגיון – כך יותר טוב. אל תחקרו, אל תחפשו, זה רק ייטיב עם הצפייה שלכם. אין ספק שלגיון שונה בנוף סדרות הקומיקס כיום. הפרק הראשון הוא מבולבל ומטושטש, הצפייה בו לא מרגישה כמו צפייה פשוטה בסדרת איכות בעלת תבנית רגילה, אלא יותר כחוויה פסיכותית.

לא בטוח מה ראיתי, אבל אני מסוקרן, אני צמא לעוד, ואני בהחלט אמשיך לעקוב אחריה.

ציון: 5