כשפרק נפתח בסצנה של דוקטור גודוות'ר אני תמיד מודאג. בעונה וחצי האחרונות, קורי סטול פשוט לא מצליח לממש את פוטנציאל המשחק שלו (מזערי ככל שיהיה) בשום אספקט ז'אנרי המותאם לסדרה. האקשן שהוא מעביר חלול ובובתי וכמדען מטורף הוא לא משדר מספיק פסיכופטיות ואובססיביות (משהו שהוא עשה בצורה טובה מאוד ב"אנטמן", אם לא לפחות מוגזם-מצוין) והדרמה שלו פשוט צועקת אובר-אקטינג.

אזהרה: המשך הביקורת כולל ספויילרים לפרק

אחרי שחטף עלבון תבוסתנות מהמאסטר, מחליט אפ להמשיך ולחפש נשק יעיל נגד הערפדים. הדוקטור הטוב ודוץ' יוצאים לתפוס שפני ניסוי בסיקוונס פתיחה די רדוד. אתה יושב בפארק, משחק שחמט, וכשמגיע הערפד אתה עובד כמו חוברת של איקאה? "יש אחד מאחורייך", זזים, מחשמלים, תופסים… אם זה היה פאט במקום אפ זה היה יותר בסגנון של "היי, שח-מט" בום! שוקר לפנים של הערפד העומד מאחורי דוץ'. בלי בלבולי מוח ובלי יותר מדי דיבורי מגמת מדעים.

אם כבר מדברים על פאט, הוא בינתיים יצא למשימת סריקה פרטית משלו בחיפוש אחר מקום הקינון המרכזי של הסטריגוי. זוכרים שאמרתי שדורנט יכול להיות אחלה גיבור על? אז במהלך הסריקה, פאט מגלה שהערפדים מתפעלים ציוד קידוח כדי לנייד את עצמם טוב יותר ברחבי ניו יורק. סצנת הקרב מול צוות הקידוח היא בין המהנות שראיתי העונה. השימוש במקדח כמלכודת מוות נעשה בצורה כל כך אלגנטית וכאשר פאט מרים וזורק את אחרון הערפדים אל שיני המקדח… זה היה ממש כמו השפריץ הזה במתקנים של הלונה פארק עם מגלשות המים שכשאתה מסיים אתה פשוט צועק "וווהווו" כמו הומר סימפסון. כן, פאט שוב מציל את היום, ואת הפרק.

דמות נוספת שהחזירה עניין לסדרה, לאחר רצף של בנאליות, היא דמותו של סטראקיין. הפרק אומנם נפתח בסצנה של אפ ודוץ', אך לפני כן הוא פותח במונולוג של דייויד בראדלי (שבשלב הזה עושה קריינות מצוינת כמעט כמו ג'יימס ארל ג'ונס) ממש כמו בפתיחת וסיום עונה. סטראקיין מיידע את הצופים שמגפת הערפדים עברה לשלב הגלובאלי. המאסטר החל לשנע את הנגיף באירופה, אפריקה ואסיה, והמצב הולך ומחמיר.

סטראקיין וקווינלין מתגברים אט-אט על המחלוקות ביניהם ומגלים שצייד ערפדים מימי הפרעונים, הצליח ללכוד זקן שבט עתיק בארון עופרת. הגילוי מביא את סטראקיין אל "שביל הזיכרונות" הנהדר שלו, בו אנו למדים שבשנות השבעים, במהלך המרדף אחר הלומין ואייקורסט, נתקל סטראקיין בערפד-נאצי נוסף מן העבר, דוקטור דרייבנהייבן, ובסצנה הראויה לשם "מתח ואימה" אט-אט נחשף הצד האפל של סטראקיין, הנקם שלו, הטירוף שלו, כשהוא מנסר את גפיו של אויבו, נועל אותו בארגז, ומשליכו אל מעמקי הים. קו העלילה הבודד הזה, לבדו, מצליח לעורר יותר רגש משאר קווי העלילה והדמויות יחדיו (חוץ מפאט. פאט אדיר!)

אם תהיתם למה אני לא ממשיך לדבר על אפ ודוץ' למרות העבודה הקשה שלהם השבוע, זה מאחר והם עשו המון רק כדי לדרוך במקום. שוב אנחנו מקבלים המון אינפורמציה וקשקושים מדעיים, שלערפדים יש מוח כוורת של תולעים ושקרינת מיקרו משבשת את התדר שלהם כי דוץ' בדיוק הכינה קפה… במיקרו ושוב הערפדים עוקפים את הפתרון הזמני של המדע כי…קסם אני מניח? (ורק קסם מצנח קסם) ושוב שותים לשוכרה כי… טוב, הפסדנו. אם הפרק היה בנוי על דמותו של אפ והסובבים אותה…הסדרה הייתה צונחת לביוב הרבה יותר מהר.

ולסיום סיומת, חתימת הפרק, בדומה לברית הקודמת בין אפ וקווינלין, הפעם מדובר בשני יריבי דם בעל אויב משותף-סטראקיין ופולמר. אחרי שראינו שוב את יכולותיו של אייקורסט להיות קר כקרחון לבני בריתו, לפולמר אין ברירה אלא לקבל כל פירור שסטראקיין יזרוק לעברו. וסטראקיין אכן נותן פרורים. תמורת מנה אחת קטנה של לובן, על פולמר לגלות את זהותו החדשה של המאסטר, כדי שתתאפשר לכידתו, והשמתו בארון העופרת. פולמר מסכים בהתרפסות מחויכת (כי הוא חצי נכה) והפרק ננעל בלחיצת היד בין השניים. מה שמוכיח שלצוות ההפקה עדיין יש מושג או שניים בכל הנוגע לבניית מתחים ודרמה כמו שצריך.

ציון: 4