דבר מערכת: אנחנו שמחים להכריז כי הביקורת על “קובו – אגדה של סמוראי” היא הפוסט ה-1000! באתר שלנו. ואנחנו רוצים להודות לכם, הגולשים, שפוקדים אותנו על בסיס יומי. האתר הוא בשבילכם קודם כל. וכעת… לביקורת:
בעולם האנימציה קיימות שלוש טכניקות מלכותיות, בעזרתן ניתן ליצור את אשליית התנועה: האנימציה הקלאסית – צורתה הטהורה ביותר של האנימציה (אנימציה ידנית שמצוירת על שקפים, למשל הסרטים המוקדמים של דיסני וחלק גדול מסדרות הטלוויזיה), האנימציה התלת ממדית\ממוחשבת- המהווה את השלב ההתפתחותי של הז’אנר, וטכניקת “הסטופ- מושן”- בין הכלאיים של דימוי תלת ממדי בעל עומק שנעשה ב99.9 אחוזים בעבודת יד של אמנים מוכשרים (אם לא ב100 אחוז) בשפת הרחוב, קוראים לו אנימציית בובות.
בזמן שהאולפנים הגדולים ממהרים להספיד את הקלאסית לטובת הממוחשבת, הפכה אנימציית הסטופ-מושן לטכניקה “לשימור” על ידי לא מעט אולפנים שהחלו בקטן. אולפן שכזה, הוא סטודיו “לייקה” הצעיר שנוסד ב2005, ושבמהלך 10 שנים ושלושה סרטים בלבד, פגע תמיד במטרה. “קורליין ודלת הקסמים” (2009), “פארנורמן” (2012) ו-“הקופסונים” (2014) זכו בתארים כמו “מעניין”, “מרהיב”, “מצחיק”, “מהנה” ו- “חוויה לעיניים”. השנה חוגגים “לייקה” את צאת סרטם הרביעי במספר עם סיפורו של קובו, ילד מיוחד הגדל לתוך אגדה משלו בימי המיתולוגיה היפנית.
בליל סערה קשה, נסחפים אם (שארליז ת’ארון) ובנה התינוק קובו (ארט פרקינסון) בעל העין האחת, לחוף סלעי, כשברשותם שנגן (כלי מיתר יפני עתיק) קסום, וחבילת ניירות אוריגמי. השנים עוברות, וקובו הצעיר מפרנס אותו ואת אמו החולה על ידי סיפור סיפורים לאנשי הכפר. ייחודו של קובו (כמו גם אחד האלמנטים המרהיבים בסרט) שהוא מעביר את הסיפורים על ידי מוזיקה קסומה מן השנגן שמפיחה חיים בניירות האוריגמי. לוחמים, חיות ומפלצות מנייר מתחילים להשתולל על המסך לצלילי שלושת המייתרים. הקהל מוקסם מכישוריו של הנער הצעיר וכך גם הקהל באולם הקולנוע.
על ידי השימוש המאוד מורכב בדמויות נייר, מצליחים האנימטורים של “לייקה” לייצר רצף אחר רצף של דימויים כל כך נעימים לעין, שכל צרה אחרת נשכחת מהצופה (ויש מעט וכבר נגיע אליהם).
“החיים הטובים” לא נמשכים לאורך זמן, שכן סבו של קובו, “מלך הירח” הרשע (רייף פיינס) שולח את שתי בנותיו (רוני מארה בתפקיד…כפול) לצוד את קובו ואימו. הסרט אינו מיועד לילדים קטנים, שכן הסבא, מעוניין בעינו השנייה של קובו, כי הוא רוצה שקובו יצטרף אליהם לעולם החושך בו אין מקום לעיניים שרואות את הטוב שבבני האדם ואת האמת. אימו של קובו מגינה עליו וקובו נאלץ לצאת למסע אותו הוא מספר בסיפוריו, כדי להביס את כוחות הרשע. אליו מצטרפים קופה מדברת (שארליז ת’ארון) וחיפושית ענק בעלת בעיות זיכרון (מאת’יו מקונוהי).
כאמור הויזואליות של הסרט מרהיבה, נעימה לעין ופשוט כייפית. בליווי מנגינות יפניות קלאסיות נוצרים סיקוונס אחר סיקוונס שפשוט פולטים מן הצופה אנחות של “ואוו”. לסרט קיימת מגרעת אחת מרכזית, שיש מי שיוכל להתעלם ממנה לאור העטיפה המהממת- התסריט מבלבל ומעט רפטטיבי. הסרט במקומות מסוימים מרמז פרטי עלילה בצורה אלגנטית כמו בסצנת הפתיחה, ובחלקם דוחף בכפית לתוך הגרון את השאר, לפעמים מוקדם מדי ולפעמים אחרי שכבר מבינים לאן הסיפור מתקדם.
הופעת הדמויות ללא הצגה ראויה, כמו למשל במקרה של הקופה, שברור לנו מהיכן הגיעה, אך קובו פשוט מטפס על גבה מיד, בלי להיות מופתע מקופה מדברת שניות לאחר שחווה אירוע מכונן (בלי ספוילרים). צופה בוגר יוכל להכיל זאת ולומר “נו בסדר, העיקר שאני הבנתי”, אך בואו לא נשכח שמדובר גם בסרט לילדים כמו גם למבוגרים. הרפטטיביות בסרט מתבטאת הן בטקסט והן בכתיבה: יותר מדמות אחת סובלת בסרט הזה מבעיות זיכרון, ובשלב מסוים יכולתי להישבע שכואב לי הראש מכמות הפעמים שאמרו את שם הגיבור בדקה (קובו קובו קובו קובו…).
אבל, שמם הטוב של “לייקה” הולך לפניהם. הסרט מצליח להתגבר על מגרעות הכתיבה ואף יותר מצליח להציג לצופה חוויה אנימטיבית מהנה מאוד ויפה לעין. בכדי ממש להמתיק את הגלולה עבור הצופים בכלל ואנשי האנימציה בפרט, בסוף הסרט אנו מקבלים טעימה קטנה מאחורי הקלעים ואפילו מחווה של נוסטלגיה עבור הסטודיו.
“קובו-אגדה של סמוראי” עשוי אולי לבלבל טיפה, ובמקומות מסוימים קצת להציק, אבל בהחלט שווה להפיק ממנו הנאה לעיניים, לכל הגילאים.
ולפני הציון (והסיום) נשאיר אתכם עם אתנחתא מוסיקלית מהסרט, עיבוד נהדר של רג’ינה ספקטור לשירו של ג’ורג’ הריסון While My Guitar Gently Weeps שמלווה את הפסקול של הסרט:
ציון: 4.5
