אי שם לפני עשור וקצת בשנת 2002, כשהייתי בן 13, התיישבתי בקולנוע עם חברים וצפיתי בשלושה יצורים פרהיסטוריים עוברים מסע גיבוש לא שיגרתי והופכים לחברים. כן, “עידן הקרח” הראשון היה בעיניי אחד מסרטי האנימציה הממוחשבת המהנים ביותר של אותה תקופה. כל כך נהניתי ממנו עד שהכנסתי אותו לפנתאון של דיסני ודרימוורקס (שרק החלו לפשפש במי האנימציה הממוחשבת באותם שנים). סיפור נהדר על מני הממותה (בקולו של ריי רומנו) בודד ומריר שמתחבר עם סיד (ג’ון לגוזיאמו) עצלן מגושם ודייגו (דניס לירי) נמר שן חרב ערמומי, כדי להציל תינוק אנושי ולהחזירו להוריו.

התוספת של סקראט, הסנאי, שהפך לסמל המסחרי של סטודיו בלו-סקיי, הייתה אתנחתא קומית מדויקת ומהנה. ומאז, הפך “עידן הקרח” למותג וגלגל אחריו סרטי המשך בזה אחר זה: בשני- מני מוצא אהבה בדמותה של אלי (קווין לטיפה), ממותה שאומצה ע”י זוג פוסומים מלאי מרץ (שון וילאם סקוט וג’וש פאק). כל זאת כשברקע הנמסות הקרחונים וגיבורינו נמלטים מהמים הגועשים ומשני כרישים פרהיסטוריים (כן זה פרט חשוב בביקורת, מיד תבינו).

בסרט השלישי, מגלה העדר הלא שיגרתי, עולם נסתר מלא בדינוזאורים! כל זאת בצל הריונה של אלי, תחושת חוסר התועלת של סיד, ומשבר גיל ה14 של דיאגו. הסרט הציג לנו דמות חדשה שהקפיצה משמעותית את העניין במותג הקריר- באק (סיימון פג) הסמור המטורף אך הגאון שפשוט שפך גלונים של צחוק מהקהל.

הסרט הרביעי עסק בהיפרדות היבשות וביחסי מני ואלי כהורים לביתם המתבגרת מישמש (קיקי פאלמר) והציג גם מושא אהבה לדייגו בדמותה של שירה (ג’ניפר לופז). אם לא הייתי נותן לכם את הסקירה הקצרה הזו, ואם אתם לא מחובבי הסרטים, לא הייתם מבינים מאיפה צצו כל הדמויות החדשות הללו.

עלילת “מסלול התנגשות” נפתחת, כמו כל הסרטים, באתנחתא הקומית של סקראט. מפה לשם, בלי הרבה ספוילרים, סקראט גורם לאסטרואיד להיכנס למסלול התנגשות עם כדור הארץ (בצורה מאוד “קרטונית” אך חסרת היגיון בכל מצב שהוא). בינתיים על הקרקע, מישמש ובן זוגה ג’וליאן (אדם דווין) שהגיח משום מקום, עומדים להתחתן. כן, מוסד הנישואין האנושי חדר אל דרך החיים של חיות הפרא הללו (שבסרט הראשון התנהגו כמו חיות מדברות לכל דבר, והשאירו את המנהגים הפגאניים של בני האדם כמו “חתונה” לבני האדם!).

כמו חלק גדול מהזוגות הצעירים, מודיעים השניים למני ואלי, שאחרי החתונה הם רוצים לצאת לעולם הגדול ולבנות חיים משלהם. מני ואלי נאלצים להתמודד עם הידיעה על עזיבתם של הצעירים את העדר, בזמן שדייגו ושירה מנסים להבין אם הם כשירים להורות, בזמן שסיד סובל מדחייה בלתי פוסקת של בנות המין השני (ואוו זה המון דרמה בשביל פרק אחד).

סלעים בוערים מתחילים ליפול מהשמיים כאשר דמות מן העבר מגיחה מתחת לאדמה עם כל התשובות! כן, באק חוזר (תודה לאל, לפחות זה) ומביא אתו מידע אודות האסון המתקרב (מידע שמצא במבנה מעשה ידי אדם כפי הנראה למרות שהם נעלמו מן העולם מאז הסרט הראשון…?!) אחרי הסבר מדעי קצרצר ומשכנע החבורה מחליטה למצוא פתרון למניעת האסון. בלי ידיעתם, עוקבים אחרי גיבורינו הנבלים בסיפור: שלישיית ארכיאופטריקסים (דינו-ציפורים אם תרצו) שמחליטים למנוע מבאק מלעצור את המטאור כדי שיוכלו לצפות בהרס של כולם מהשמיים (ולדברי “הגאון” שבחבורה, זה רעיון סופר מטומטם!). אהה כן, הדינוזאורים שהיו עד עכשיו בהמות חסרות יכולת הבעה, מדברים…במשפטים מלאים…

כבר בשלב זה חלק מכם בוודאי רואים את כמות הבעיות של הסרט, מעבר להיותו מיותר מבחינה מספרית: יותר מדי פיתוח דמויות לא גמור (במיוחד עם שירה ודייגו), עומס בדמויות כך שחלקן מונמכות ומרגישות כמו סטיקרים מיותרים (קראש ואדי הפוסומים), אתנחתא קומית שחלבו עד שלא נשאר אפילו אוויר לקחת ממנה (סקראט, אני אוהב אותך, אבל זה כבר לא מצחיק), ועלילה שכתובה כל כך בעצלנות עד ש…אלוהים ישמור! הסיפור על האב שמאבד את בתו. היחסים בין האב לחתן והיכולת שלהם לסמוך זה על זה, הסלע הענק שמתקדם במהירות לעבר כדור הארץ, הקטע המוזיקלי של האנס זימר! הסרט הזה הוא בעצם “ארמגדון” מצויר! כמה עצלנים התסריטאים שחשבו על עלילת המשנה הלא מקורית הזו! כמה!

בדרך כלל אני מגבה סרטי אנימציה חלשים בכתיבה, עם הוויזואליות שלהם מפצה על זה, אבל כאן שום דבר לא חודש לי. אין כאן שום דבר שלא ראיתי ואפילו הסיקוונסים של סקראט, שהם ממתק לכל חובב אנימציה מושבע, מרגישים קלישאתים, צפויים ופטישיסטים לגמרי (הבנו סקראט, אתה והאגוז מאוד “אוהבים” זה את זה, במיוחד באזור הישבן). ואם חשבתם שאני מגזים בעניין, נסו לספור את כמות בדיחות ה”פיפי קקי” המטאפוריות והמוחשיות (עד מאוד) בסרט, ואת כמות הבדיחות שנשאלו מסדרות הטלוויזיה של פוקס כמו “איש משפחה”.

בנוסף על כך, זוכרים שהצגתי את הסרטים הקודמים בסדרה? בהם הייתה אחיזה מסוימת על ציר הזמן ורקע מדעי שביסס את מרכז הסיפור. “מסלול התנגשות” גם הוא מציג שלל של “עובדות מדעיות” ומילים מאוד מתוחכמות כדי להישאר נאמן לתבנית הזו, ואפילו מגייס את דוקטור ניל דגריס טייסון לשם כך (תוך שהוא זורק עוד טיפה מהכבוד העצמי שלו כפיזיקאי לפח כשהוא מגבה סרט שתומך בהסתת אסטרואיד ענק עם סלעים מגנטיים!)

לסיכום- תמיד יש לזכור את מה שלמדנו מ”האביר האפל”: או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי להפוך לנבל. במקרה של “מסלול התנגשות” או שאתם עוצרים בסרט שלישי מעט מוזר אך מהנה, או שאתם הופכים את אחד הסרטים היותר טובים של הז’אנר למסחטת כסף חסרת כל ערך אחר שתהפוך את הילדים של המחר לחסידי מיניונים אוהבי בננות. בבקשה אל תעשו עוד “עידן קרח” כדי שהדורות הבאים לא יהפכו לאנשי מערות.

ציון: 2