בשונה מתחום הקולנוע, 2015 הייתה שנה לא רעה בכלל – אולי אף מצוינת – עבור חובבי הטלוויזיה. מבחינת סדרות ז’אנר (מד”ב\פנטזיה\גיבורי על\קומיקס) הדבר בולט אף יותר, תודות להמשך התווספותן של סדרות מבוססות על מותגי קומיקס, ולא רק של שתי החברות הגדולות מארוול ו-DC, בפרט כניסתה של נטפליקס לתחום.
לפיכך, הנה בחירותיהם של חלק מחברי מולטיוורס, סדרות הטלוויזיה של 2015 הראויות לציון.
פארגו
בעונתה הראשונה ”פארגו” עוררה תגובות מעורבות, אף שהייתה עיבוד טלוויזיוני מאוד נאמן לרוח סרטם המפורסם של האחים כהן. חרף כיכובו של מרטין פרימן האהוב ואליסון טולמן בתפקיד פריצה, העונה כולה הייתה נתונה למרותו של לורן מאלבו (בילי בוב ת’ורנטון), הרוצח השכיר המיומן, השרלטן ובעל הסגנון הציורי.
העונה השנייה חזרה בזמן מ-2006 ל-1979, אמריקה על פרשת דרכים בסיומו של עשור מאוד משמעותי ורגע לפני בחירתו לנשיאות של רונלד רייגן. מה יותר אמריקני משחקן הוליוודי שמגיע לבית הלבן (בהופעת אורח מעולה של ברוס קמפבל)? אולם הסיבה ש”פארגו” בכלל נמצאת ברשימה באתר גיקי, היא ההתייחסות לעב”מים וחוצנים, אובססיה שנולדה באותה תקופה ונשזרת בין קווי העלילה במרומז ויותר מכך לכל אורך העונה. שני הרגעים הבולטים הם השימוש בקטע מההפקה המוזיקלית של ”מלחמת העולמות” ורגע מאוד מד”בי לקראת סיום העונה.
טוב, הסדרה פה גם מפני שהיא אחת היצירות הטלוויזיוניות הגדולות של שנת 2015; אלמנט המד”ב רק סיפק לי תירוץ.
Person of Interest
אחרי חמש עונות Person of Interest (”מבוקש”) כנראה עומדת בפני ביטול בתומה של עונה שישית ומקוצרת (לכשיחליטו ב-NBC מתי לשבץ אותה). הסדרה של ג’ונתן נולאן החלה כדרמת פעולה פרוצדורלית, מעט סטנדרטית, שבבסיסה תכנת מחשב שנוצרה עבור ממשלת ארה”ב בימים שלאחר אסון התאומים, כדי למנוע מעשי טרור. אביה מולידה, מר פיץ’ (מייקל אמרסון) המשיך לפעול בסתר עם צד של המכונה שהמדינה לא רצתה בו, זה שמונע פשעים ”רגילים”. בסיועו של סוכן CIA לשעבר, ג’ון ריס (ג’ים קאביזל), השניים הצילו את העיר ניו-יורק.
כבר בסיומה של העונה הראשונה נשתלו הניצנים שפירותיהם ייקטפו בעונות הבאות. בין אם במאבק עם קבוצה מושחתת השולטת במשטרה או יוצריה של אינטליגנציה מלאכותית מתחרה, POI גדלה והתפתחה, הוסיפה דמויות מרתקות לקאדר הקבוע – ובעיקר הפכה לסיפור קטנותו של האדם אל מול ישויות אלוהיות מודרניות במסווה של טכנולוגיה מתקדמת, אך גם לשיעור מופתי על הטבע האנושי.
ג’סיקה ג’ונס
השנייה בסדרות בהפקתן המשותפת של מארוול ונטפליקס היא גם האחות החורגת בכלל היצירות של ה-MCU. ג’סיקה ג’ונס היא לא גיבורת על. היא ניסתה להיות בעבר, וזה הסתיים רע. ג’סיקה משדרת אנטגוניזם מסוים ויצר הרסני, כשמתחת נמצא לב טוב שיסייע לכל מי שנמצא בצרה ו/או יזדקק לכך. אולם ג’סיקה לא צריכה לעטות גלימה ובגד גוף צמוד וצבעוני כדי לעשות זאת.
לא רק סיפור הרקע והמאבק המתחדש של ג’סיקה במנוול שהשחית את חייה (ושל רבבות נוספים), עצם ההתרחקות שלה מאור הזרקורים ההירואי והימנעות מעולמם של האוונג’רס ודומיהם, הם שהפכו אותה לסדרה ייחודית בז’אנר, וליקירת הצופים והצופות בזמן כה קצר.
Limitless
מעבר של סרטי קולנוע מצליחים אל המסך הקטן הוא לא עניין חדש, בייחוד בימי הריבוט והרימייק המודרניים. Limitless היה סרט שלא בלט במיוחד אך זכה למעמד קאלט לפני שנים ספורות. בראדלי קופר גילם בחור לא-יוצלח וחסר מטרה שנחשף לסם חדש שמעניק לו מיומנויות מוחיות נעלות ומשפר את חייו. כמובן שזה גם מסבך אותו עם האנשים הלא נכונים.
סדרת הטלוויזיה היא המשך ישיר לסרט. קופר הוא אחד ממפיקיה ומתארח מדי פעם בדמותו של אדי מורה, כעת סנאטור פופולרי. בראיין פינץ’ (ג’ק מקדורמן) הוא הפרוטגוניסט החדש, שמשמש כיועץ ל-FBI במקביל לניסיונות לגלות מה עומד מאחורי NZT, הסם המדובר.
אחת הסיבות העיקריות לחיבתי לסדרה היא שלעתים היא לוקחת פנייה חדה ובוחרת להשתעשע עם הצופים. תשכחו מדרמת מתח עם מקרה שבועי; פה אתם עשויים לקבל מחווה ל”שמתי ברז למורה” ופארודיה על סרטי אקשן/heist/אושן 11.
הנותרים
”הנותרים” הייתה סדרה מתסכלת עבור רבים בעונתה הראשונה. דרמה כבדה על אובדן ושכול, בעולם בו שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו ברגע אחד. בשעתו הרגשתי שהמבקרים שבכו על מר גורלם ופירסמו מאמרים מקיפים על בחירתם לפרוש מצפייה, פשוט לא מודעים לחיים האמיתיים ומעולם לא חוו טרגדיה. ייתכן כי לי זה לא הפריע מפני ששכול ואבל היו ועודם חלק ניכר מחיי.
העונה השנייה לקחה כיוון מעט שונה, והביקורות התחלפו בעיקר במילות הערכה. אולי כל המקטרגים נעלמו לאחר עונת הבכורה? הפעם ”הנותרים” אימצה לחיקה במלואם את ענייני המיסתורין והעל טבעי, שבעבר היו בעיקר מרומזים. החל מציפורים שקמות לתחייה אחרי שנקברו בקופסה, דרך אישה צמח שמתעוררת בדרך נס וכלה בחזרה מהמתים מעולם הביניים.
הסוכנת קרטר
בין סדרות מארוול ו-DC הרבות והמתרבות, שקלתי באיזו לבחור כדי לייצג את הז’אנר (כאמור, “ג’סיקה ג’ונס” היא לא בדיוק סדרת גיבורי על). “החץ” מדשדשת בבינוניות של עצמה מזה שתי עונות; “הפלאש” מבדרת ומרתקת – כשהיא לא כבולה לתכתיבי CW; “סוכני שילד” משתפרת מעונה לעונה; אולם, “הסוכנת קרטר” היא האחות הקטנה והמוצלחת, לעתים יותר מהסדרה הראשית.
היילי אטוול המקסימה קפצה מתפקיד אהובתו הראשונה של קפטן אמריקה דרך תפקיד אורח בדמי ימיה, דרך סרט הוואן-שוט הכי טוב של מארוול ולבסוף קיבלה סדרת סולו. היו מהמורות קלות בעונה הראשונה, אבל בסופו של דבר פגי הפכה – בעיני הצופים ועמיתיה – ממזכירה נחותה לסוכנת הכי מרשימה שיש לאמריקה להציע נגד ממשיכי דרכה של היידרה.
iZombie
אחת הסדרות שאני מצטער שלא הצלחתי לכתוב עליהן לאורך השנה. לא קראתי את סדרת הקומיקס קצרת הימים עליה היא מתבססת, אבל בכל מקרה הבנתי שהעיבוד לוקח חופש אמנותי.
רוז מקאיבר מצוינת כאוליביה “ליב” מור, רופאה מתמחה צעירה ומאורסת שמתרחקת מחייה הקודמים אחרי שהפכה לזומבי. היא מגלה שהיא חלק ממגפה מתפשטת של חיים-מתים הרעבים למוחות אנושיים, ובעבודתה בחדר המתים המקומי היא מספקת את תאוותה, תוך כדי שימוש בזיכרונות והמיומנויות אותם היא מאמצת מהמתים כדי לסייע למשטרה בפיתרון מקרי רצח. נשמע מאוד בסיסי ובנאלי, אך העלילה המרכזית מאוד מפותחת והדמויות הקבועות מצוינות. או: כל מה שרוב תומאס לא הצליח לעשות בעונה השלישית של “ורוניקה מארס”.
הסדרה הגרועה של השנה: Under the Dome
מה שהתחיל כעיבוד לספרו של סטיבן קינג באותו השם ע”י בראיין קיי ווהן, יקיר קוראי קומיקס, התגלה במהרה כסרח טלוויזיוני מביש. יתרה מזאת, זה היה התפקיד הראשון של דין נוריס מיד לאחר סיומה של “שובר שורות”, מיצירות הטלוויזיה הגדולות של דורנו. כל כך קיוויתי שדמותו, הנבל של הסדרה, תקפח את חייה ותשחרר את נוריס מהשיקוץ הזה. איכשהו הסדרה, שהתרחקה מאוד מהמקור הספרותי ועשתה זאת עוד יותר בעונתה השנייה, שרדה שלוש עונות, בתומן בוטלה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
המתים המהלכים
[מכיל ספוילרים]
הסדרה המופלאה שהחזירה את האימה לקדמת הבמה, “המתים המהלכים”, סיימה את החצי הראשון של עונתה השישית כשהיא מותירה את הקהל חרד וחושש לאיכות הכתיבה מאשר לחייהם של ריק גריימס והחבר’ה.
הצהרה אישית: “המתים המהלכים” היא אחת הסדרות האהובות עליי ביותר של העשור. היא מהפנטת אותי למסך בין אם בזכות העשייה הטלוויזיונית – שאפילו בעידן הזהב של הטלוויזיה מצליחה לבלוט בטיבה – ובין אם בזכות הדינמיקה בין הדמויות הייחודיות והשחקנים המצוינים שמגלמים אותן. האספקט הראשון שציינתי אמנם נמצא בעלייה מתמדת, כשכל עונה גרג ניקוטרו, אשף אפקטי האימה ובמאי/מפיק העל של הסדרה, ממשיך לשכלל ולשדרג להפליא את הזומבים/מהלכים שלו. אך מה קרה לליבה של הסדרה, שהן הדמויות?
העונה השישית פיצלה את החבורה; שמה את הגיבורים המרתקים בשוליים והתמקדה בניצבי אלכסנדריה; התעלמה מההייפ שהטמינה בעונה הקודמת לקראת הנבלים המרכזיים (הזאבים); הפכה את הפילוסופיה המסקרנת של מורגן למגוחכת כך שכל היריבות מול האג’נדה של ריק הוקטנה לכדי כלום; וכמובן, לקחה את בעיית הדיאלוגים הקבועה כמה צעדים קדימה (משפטים לא גמורים לא יוצרים סאבטקסט).
אך מעל כל אלה ניצב קו העלילה של גלן, הדמות שכולנו אוהבים לאהוב. “Jumping the Shark” הוא ביטוי המתאר סדרה שהגיעה לנקודת שפל של גימיקים תסריטאיים כדי להשאיר את הקהל במתח וכך בשטח (מונח שנטמע בעקבות פונזי של “ימים מאושרים”, שבאופן מילולי קפץ מעל כריש בעת ביצוע סקי מים). האינטרנט כבר הכריז ש-”Crawling Under the Dumpster” קרוב מאוד להחליף את הביטוי המקורי. סדרה היא לא סרט שפותר את כל מתחי העלילה בתוך ממוצע של כ-120 דקות. אי אפשר למתוח קליף האנגר במשך חודש שלם(!) בשנת 2015, חודש במהלכו מיליוני אנשים ברחבי העולם מפתחים יחדיו תיאוריות לגבי כל קו עלילה אפשרי לפתרון הנרטיבי, יתרון לא פרופורציונלי על כמות האנשים והזמן שהיו לחדר התסריטאים של סקוט גימפל, השואוראנר של הסדרה, בעת כתיבת הפרקים. כמעט אין דרך בה “המתים המהלכים” תסיים מהלך כזה כשידה על העליונה, ואני מקווה שילמדו שם את הלקח – הקהל של הסדרה לא שם בשביל גימיקים, אלא בשביל איכות, כיף וצמרמורות.
עם זאת, אני עדיין מחזיקה באופטימיות (זהירה) שהחצי השני של העונה במהלך 2016 יהיה כה מסעיר ומלא באינטראקציות בין דמויות הליבה של הסדרה, שנצליח לסלוח ולשכוח מהאכזבה של החצי הראשון, שיישאר לו מאחור בשנת האכזבות, 2015.
מלכות הצעקה
סלאשרים ומסתורין whodunit זה כיף. ב-MTV יודעים את זה והביאו את “צעקה” של ווס קרייבן (ועל פי תסריט של קווין וויליאמסון) למסך הקטן השנה, בהצלחה מינורית יחסית. גם בפוקס יודעים זאת ועשו את זה טוב יותר, יחד עם ראיין מרפי והצוות שלו, כשיצרו את “מלכות הצעקה” הכיפית. מרפי הצליח לקחת את המורשת של קרייבן כמה צעדים של מודעות עצמית רחוק יותר.
לחוויית הצפייה הזו נדרשים להגיע עם מינימום ציפיות להיגיון או קווי המשכיות, כי ל”מלכות הצעקה” חוקים משלה. אמנם הפארודיות הזו והאובר-שימוש ברפרנסים באים לפעמים על חשבון יכולת ההיקשרות לדמויות ויוצרים מצבי שעמום בפרקים מסוימים, אולם ככלל הצפייה בסדרה מפתיעה ומהנה מאוד, ולרוב האזכורים הם קישוט כיפי.
אמה רוברטס מכניסה את העוקצניות החיננית שלה לדמותה של שאנל אוברלין, אך שתי התגליות הגדולות של “מלכות הצעקה” הן גלן פאוול המגלם את צ’אד, החבר-לא-חבר של שאנל, ובילי לורד (בתה של קארי פישר, שאף זכתה לקמיאו חמוד לצד אמה ב”מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר”) המגלמת את שאנל #3. פאוול ולורד הם שחקנים עם מקוריות מתפרצת מהזן החדש, שלא מפחדים לגבש דמויות שקשה לרדת לסוף דעתן, ולא ניתן להכניס אותן לקטגוריה מוכרת. כוכבת נוספת של הסדרה היא כאמור מחלקת התלבושות שלה, שלבדה הייתה יכולה להחזיק את 13 הפרקים של העונה הראשונה. נתראה בעונה הבאה!
ריק ומורטי
אני רוצה ש”ריק ומורטי” תמשיך לנצח, או לפחות ל-20 עונות כמו “סאות’ פארק”. העונה השנייה הוכיחה שהראשונה לא הייתה יציאה חד-פעמית, ושבידיהם של היוצרים, ג’סטין רוילנד ודן הרמון, עוד רבות לתת לנו ממרחבי המולטיוורס שלהם. העונה השנייה, מעבר ליצירתיות הוויזואלית והתחכום הנרטיבי שלה, הייתה מרגשת ממש כשהעמיקה את האנושיות של הסדרה, במיוחד עם ההקרבות של ריק, שראינו בנקודות קטנות ומשמעותיות לאורך העונה.
למי שבמקרה איכשהו טרם צפה – זו בהחלט ההברקה הטלוויזיונית של העשור הזה, ולא רק בגבולות סדרות האנימציה, אז מומלץ לנסות. למי שכבר עמוק בפנים: Why lie? Will use glems for gloobies!
דרדוויל
ללא ספק, הסדרה שהצליחה לשבור את “תקרת הזכוכית” של הז’אנר: סדרת גיבורי על\קומיקס בערוץ פרימיום שפונה בעיקר לקהל מבוגר עם תוכן אלים ובוטה. דווקא לאחר שהתרגלנו לקבל סדרות קומיקס על הגבול בין הגרוע לבינוני, הגיע שיתוף הפעולה בין מארוול לרשת הסטרימינג נטפליקס וקבע סטנדרטים חדשים כיצד עושים סדרה נכון – במשחק, בתסריט, בצילום, בעריכה ובכוריאוגרפיית הקרבות.
דווקא דמותו של עורך הדין העיוור ביום\ויגי’לנט בלילות שקיבלה עיבוד מביך בקולנוע (כן, אנחנו מדברים עליך, בן אפלק) הייתה הראשונה בשיתוף הפעולה הזה, וזכתה לקבלת פנים אוהדת הן מצד המבקרים והן מצד הצופים, בעיקר בזכות יוצרי הסדרה, דרו גודארד (“בקתת הפחד”) וסטיבן דה נייט (“ספרטקוס”), שיצרו עלילה ששומרת על גחלת הקומיקס המקורי לצד עלילה אקטואלית ואקשן אינטליגנטי משובח שפונים אל קהל רחב (במיוחד סיקוונס הוואן-שוט המרהיב שמסיים את הפרק השני).
קרדיט גדול מגיע גם לליהוק המצוין של צ’ארלי קוקס הנהדר בתפקיד מאט מרדוק, אלדן הנסון שגונב את ההצגה כפוגי נלסון, דברה אן וול (שלא סבלתי ב”דם אמיתי”) נפלאה כקרן פייג’, איילת זורר מרשימה ואצילית בתפקיד ונסה מריאנה ומעל כולם מתנשא (תרתי משמע) וינסנט ד’ונופריו בתפקיד ווילסון פיסק. כמה זעם ואלימות יכולים להיות אצורים בתוך מבט אחד שלו. הציפייה לעונה השנייה הורגת אותי.
סמוך על סול
הללו את שמו של וינס גיליגן, הללו אותו ויהיה שמו מקודש לעולם ועד.
כנראה שאין הרבה אנשים שיכולים להתנער כל כך בקלות מצלה של סדרת ענק שיצרו ולהוליד סדרה בת טובה לא פחות, המתקשרת עם המקור אך יחד עם זאת מצליחה להבריק בפני עצמה. כמו “שובר שורות”, “סמוך על סול” היא למעשה מעין “מחזה מוסר” – סיפור שנועד להראות לצופים את שקיעתו והידרדרותו המוסרית של הגיבור. רק שב”סמוך על סול” יש לנו כבר הכרה מוקדמת עם יעדה של הדמות, לכן הקונספט להציג את סיפורו של סול גודמן שש שנים לפני שפגשנו בו ב”שובר שורות” נשמע על פניו כרעיון נואש של רשת AMC בניסיון למנף את ההצלחה, אבל גיליגן עשה את הבלתי אפשרי.
למעשה, “סמוך על סול” מציגה לנו דמות שאנו כלל לא מכירים: זהו ג’ימי מקגיל, הלוזר חדור האידיאלים שחי בצל אחיו, עורך הדין המצליח לשעבר, ומנסה לבנות לעצמו שם בכוחות עצמו תוך שהוא כדי עזרה לכל הסובבים אותו. רגע… מה?! איפה סול גודמן? השמוק היהיר והנכלולי?! גיליגן, אתה גאון.
בעוד “סע”ס” שומרת על טון מעט קליל יותר מסדרת האם, יש בה רגעי דרמה משובחים והיא לא מפסיקה להפתיע, למרות שלכאורה מי שצפה ב”ש”ש” כלל לא אמור להיות מופתע. וכמובן, ברגע שמייק ארמנטאוט מצטרף, זה שווה את הכול.
מר רובוט
לטעמי האישי בלבד זו הייתה הסדרה הראויה לציון של השנה, רק בשל העובדה שהיא הגיעה משום מקום ותפסה אותי לא מוכן: יוצר לא מוכר, שחקנים (ברובם) אלמוניים, נושא “כבד” שאין סיכוי שיעניין מישהו ושתמיד כשל בעבר (תרבות ההאקרים ושלטון התאגידים) ושידור ברשת כבלים זניחה (USA). סאם איסמאיל הצליח ליצור סדרה סופר אקטואלית, המתכתבת עם הנושאים הרלוונטיים עבור מי שאכפת לו באיזה עולם אנו חיים היום, בסדרה שיש לה את פרק הפתיחה הטוב, המותח והמפתיע ביותר שראיתי מזה שנים.
מרבית האנשים שלא הצליחו להתחבר אליה טענו שהיא לא מתרוממת לאחר פרק הפתיחה, אך זה מכיוון שהם לא נתנו לה צ’אנס מעבר לשניים או שלושה פרקים. כמו כל סדרה שמחפשת להוסיף תוכן משמעותי מעבר לבידור נטו, “מר רובוט” היא סדרה למיטיבי לכת ולא למי שמחפש סיפוק מהיר. מבחינה טכנית נטו, “מר רובוט” עשויה להפליא עם צילום מרהיב ברמה קולנועית ממש, שמגובה בעריכה ופסקול ברמה לא פחותה.
את העניין סוגר צוות שחקנים נהדר (גם אם אנונימי למדי, כפי שכבר ציינתי) בראשות ראמי מאליק המבריק בתפקיד אליוט אלדרסון, האקר מחשבים מכור לסמים ובעל בעיות נפשיות קשות, וכריסטיאן סלייטר בתפקיד “מר רובוט”, המנטור המסתורי שלו למלחמה בעולם התאגידי.
הסדרה עמוסה ברפרנסים לסרטים וסדרות אייקוניים מתרבות הפופ ומי שקולט עניין מהר, ימצא שהיא גדושה רמזים להתפתחות העלילה העתידית (גם ברמת מוזיקת הרקע). מביני עניין יקלטו שלא רק שזה לא מקלקל, אלא להיפך, מוסיף להנאה מהסדרה.