מלחמת הכוכבים, הפסקול מתעורר – ביקורת מוסיקלית

באמנות הסגנון והתוכן הם אחד ומעטים אלה שמצליחים לקיים סימביוזה מושלמת כל כך בינהם. ג'ורג' לוקאס הוא אחד מאלה שהצליחו (והוא עשה את זה כל כך טוב בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים", שהוא לא הצליח לחזור על זה עם שום פרויקט אחר).

"מלחמת הכוכבים" הוא תמהיל מדויק להפליא של צורה ותוכן, עד כדי כך שהוא נהיה sui generis – ז'אנר בפני עצמו; והמוזיקה ב"מלחמת הכוכבים" היא אולי האלמנט החשוב ביותר. ג'ון ויליאמס כתב פסקולים רבים לסרטים רבים וידועים, והלחנים שלו ל"אי.טי", "מלתעות", "אינדיאנה ג'ונס", "סופרמן", "הארי פוטר" וכמובן, "מלחמת הכוכבים", קופצים בקלילות על כל לשון.

all the changes to star wars trilogy - Header

ועדיין, משהו מבדיל את הפסקול של "מלחמת הכוכבים", בייחוד הפסקול המקורי מ-1977, שהגדיר בצורתו את כל הבאים אחריו. מה שהפך את כל הסרטים הקודמים לחברים בז'אנר האקסקלוסיבי של "מלחמת הכוכבים" (כן, כולל הפריקוולים), הוא בדיוק הדבר שמוציא בצורה החריפה ביותר את הסרט החדש החדש מתחומם. חרף הביקורות הטובות, חייבים להגיד, ככה לא נשמע סרט של "מלחמת הכוכבים". הסרט החדש כבר חבר בז'אנר אחר.

איזה מין פסקול הוא הסימביוט המוזיקלי של הנראטיב המיתי? הרעיון המכריע בפסקול המקורי היה השימוש בלייטמוטיבים, כלומר, לחנים שקשורים בדמות, מקום או רעיון בעלילה. אמרת לייטמוטיב – אמרת וגנר: ריכרד וגנר הוא המהפכן בתחום הזה. איש החזון שהשכיל להבין שעל מנת לספר סיפור שנמשך 15 שעות ("טבעת הניבלונגים"), צריך לקשור אותו באמצעות מוטיבים מוזיקליים. וגנר כתב 178 כאלה, והתוצאה היא סיפור שלא צריך מילים בשביל להבין אותו: מספיק שכמה סולנים יקפצו על הבמה בתחפושות מגוחכות ויבצעו את סדר הפעולות שלהם, והמוזיקה תעשה את כל השאר.

[הערה לגבי האנטישמיות של וגנר: במשך כאלפיים שנה היה כמעט בלתי אפשרי למצוא איש משכיל באירופה שלא שנא יהודים. שופן, שייקספיר, שופנהאור – ואלה רק באות ש' (לא סתם קרא לה סוקולוב שנאת עולם לעם עולם). העובדה שהוא נוכס מאוחר יותר על ידי גרמנים מטורפים משולה לניכוס של הרמב"ם על ידי ארגון להב"ה – זה נעשה בגלל שהוא היה מבריק ומשלהם, ולא בגלל זהות ברעיונות.]

star wars expended universe - Header

הנראטיב של "מלחמת הכוכבים" – כמו זה של "טבעת הניבלונגים" – הוא מיתי, וזאת הסיבה שהסגנון האופראי  כל כך הולם את הסרט. אצל וגנר מדובר בקטעים מלודיים קצרים, בעוד שג'ון ויליאמס מפתח אותם למשפטים שלמים. הנה כמה דוגמאות לשימוש שלו במלודיה המפורסמת ביותר, זו של לוק (בתוספת דיבוב משעשע לספרדית):

ועכשיו נסו לזמזם אותו ביחד עם התוים:

star wars music 03

שימו לב לחלוקה לפראזות (ideas), ולעובדה שכאשר כולן ביחד, הן מייצרות משפט אחד עם התחלה, אמצע וסוף. כשלוק מסתכל בשקיעה הבינארית ויליאמס מביא אותו בשלמותו, ובשאר הזמן הוא עוצר בפראזה השנייה, כדי לשמור את הנראטיב פתוח. יש שפע של מנגינות נוספות מסוג זה, שכל אחד שצפה בסרטים (ולעתים גם מי שלא) יודע לזמזם מיידית: התמה של ליאה, של יודה, של בספין וטטואין, וכמובן – של דארת' ויידר. בטרילוגיה הישנה וב"אימת הפנטום" הציגו לפחות שתי תמות סוחפות ועוד שפע של לייטמוטיבים אחרים לציון המקומות השונים.

לא כך בפרק החדש של מלחמת הכוכבים. "הכוח מתעורר" הלך בדרכם של סרטים רבים אחרים והקטין את תפקיד הפסקול לכזה שיוצר מצבי רוח כלליים, ללא תמות. מסימביוט נראטיבי שמנחה את הסיפור ביחד עם העלילה, הוא נהפך לאביזר קישוטי. הפסקול מכיל רק תמה אחת, וגם היא צולעת למדי –  התמה של ריי:

דבר אחד ברור כבר בשמיעה ראשונה: זאת לא מוזיקה שמלווה דמות. היא יותר מתאימה לייצוג של מקום או סיטואציה ספציפית. הסיבה לכך היא קודם כל הטמפו המהיר. בכל התמות האחרות הקשורות לדמויות שתשמעו, הנושא תמיד מוצג בצורה איטית ונוגעת, או עם יותר פאתוס – אבל היא אף פעם לא קצבית. המוזיקה של ריי מתחילה בפראזה סתמית למדי המבססת קצב:

star wars music 01

ובהמשך מתגלה המלודיה שאמורה להידמות לזו של לוק, אבל אז מתקשקשת ללא הכרה:

star wars music 02

בשתי הפראזות הראשונות ההרמוניה היא זהה לזו אצל לוק, אבל בניית המלודיה פגומה ורחוקה מהעוצמה של הנעימה המקורית. יש לכך כמה סיבות, למשל החזרה העודפת על התו 'לה' בכלל והחזרה לצליל היסוד בסוף הפראזה השנייה במקום לצליל אחר, יותר פתוח. מבחינה הרמונית, הפראזה השלישית מגיעה, כמו בתמה של לוק, אל הדרגה השישית, אך השיא בגובה הצליל מגיע בפראזה הרביעית, שלרוב אצל וויליאמס סגרה את המשפט המוזיקלי, אבל במקרה הזה היא פותחת עוד רעיון מוזיקלי, שנמשך בפראזה החמישית והשישית, והצליל הפותח חוזר רק בפראזה שביעית. לא אלגנטי במיוחד.

מה שאפשר לומר במילים רבות מורגש במהרה בהאזנה. הנה התמות של ליאה, של האן וליאה, אנקין, ופדמה ואנקין. שימו לב לקצב, לעיצוב של המשפט המוזיקלי בכללותו והבנייה הפנימית של הפראזות.

התמה של ליאה:

תמת האהבה של האן וליאה:

התמה של אנאקין (מתוך "אימת הפאנטום"):

שבועת האהבה בין פאדמה ואנאקין (מתוך "מתקפת המשובטים"):

הדבר הנורא באמת הוא שריי קיבלה את הדבר הכי קרוב לתמה של ממש. התמה של קיילו רן, לדוגמא, היא רק חמישה תווים (ולכן לא ממש תמה):

איך אפשר ליסוג אחורנית למילה אחת מסכנה אחרי שדארת' ויידר קיבל מארש שלם?

עוד מקרה בוחן הוא סנוק, הקיסר של הטרילוגיה החדשה:

הקולות העמוקים אמנם הולמים אותו להפליא, אבל הם לא רעיון חדש. הקיסר המקורי קיבל גם קולות עמוקים, וגם מלודיה:

אז למה לעזאזל שסנוק יסתפק בפחות? רבותי, ככה לא בונים פסקול

ג'ון ויליאמס עדיין מתזמר את המוזיקה שלו ביד אומן, אבל הוא לא הביא שום דבר חדש לשולחן. ב"נקמת הסית'" היה להם תירוץ לעוני היחסי במלודיות חדשות: כיון שהיה מדובר בסגירת קצוות, כל הנושאים המוזיקלים למעשה נכתבו כבר. אבל כאן מדובר בסדרה חדשה: איפה המלודיות המרגשות לפין, לריי, לפו? (ולמה כל השמות מורכבות מהברה אחת בלבד?! האם דיסני מנסים לפנות לפעוטות?!) למה לא ליצור עולם מוזיקלי חדש?! האם יש לכך קשר שג'ון ויליאמס הוא בן 83, או שמא אברהמס פשוט חסר רגישות מוזיקלית?! אני חושב שהסיבה האמיתית היא שילוב של השניים.

מהקרנת "הכוח מתעורר" יצאתי בידיים ריקות ולב אדיש.

מחשבה אחת על “מלחמת הכוכבים, הפסקול מתעורר – ביקורת מוסיקלית”

  1. ביקורת מעולה!
    כמה קסם יש בפסקולים מהסבנטיז
    נראה שה״כוח הלך לישון״ אצל וויליאמס באמת, אבל כנראה שזה טבעי, אולי היה נכון לשתף פעולה עם מוזיקאים חדשים מז׳אנר האופרה/קולנוע.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s