ביקורות קומיקס: שד אדום, ענק ירוק, זאב אדום

השבוע בביקורות מארוול: דרדוויל שוב יושב בחושך, האלק חדש ומגניב – אולי יותר מדי, פיטר פארקר חוזר לתיכון ונהנה מכל רגע, שריף חדש מגיע העירה ובכלל לא נהנה.

Daredevil #1

כתיבה: צ'ארלס סולה \ ציור: רון גארני \ הוצאת מארוול

Daredevil 2015 01 cover

דרדוויל החל את דרכו כדמות מאוד קאמפית בידיהם של סטן לי, ביל אוורט, וולי ווד וג'ון רומיטה. מאז פרנק מילר הגיע כצייר ולאחר מכן החל גם בכתיבה בסוף שנות ה-70, עולם של האיש ללא פחד הפך לאפלולי ומחוספס ונדיר היה לראות אותו סוטה מהדרך, כולל בריצות המופתיות של בראיין מייקל בנדיס ואד ברובייקר בשנות האלפיים.

לפני שנים ספורות מארק ווייד לקח את מאט מרדוק לסיבוב שהסתיים רק לאחרונה, והפך את עולמו לפחות אפור\שחור\כל צבע כהה ומדכא בפלטת הצבעים.

צ'ארלס סולה, אחד הכותבים הכי עסוקים בתעשייה (זאת במקביל לעבודתו היומיומית כעורך דין ותחביבו השני כמוזיקאי), מחליף את ווייד בעידן החדש ובעיקרון חוזר למקורות: דרדוויל בתלבושת חדשה שהגוון הראשי שלה הוא שחור (כדי להתאים לסדרת הטלוויזיה, אני מניח), העולם שלו הרבה פחות אופטימי, יש ארכי-נבל חדש שהמאט מנסה לעצור, הגישה שלו גם כאדם פרטי השתנתה והכל צבוע בשני גוונים כהים.

למי בכלל אכפת מאיכות הסביבה, נכון?
למי בכלל אכפת מאיכות הסביבה, נכון?

דרדוויל מציל צעיר המקושר לנבל החדש, Tenfingers, מול כנופייתו הרצחנית, כשמנגד הבחור אמור להעיד נגדם תחת חסותו של מאט מרדוק המייצג את התובע המחוזי. מבלי להסביר מה עומד מאחורי השינוי, דרדוויל של סולה החזיר לעצמו את הזהות הסודית, סטטוס קוו שהשתנה בריצה של ווייד. היחיד שיודע את סודו של מאט הוא פוגי נלסון, שותפו לשעבר וחברו הטוב ביותר, והוא כלל לא מרוצה מכך. יתרה מזאת, הוא נראה סובל מהקשר לדרדוויל והיחס שלו.

מרדוק עצמו רודה בעד התביעה היחיד שלו כשהוא חושש לחייו ומהרהר בפרישה, אע"פ שהמהלך ישלח אותו לכלא. מאט הוא לא עוד הטיפוס החביב, הסניגור שמייעץ באדיבות ללקוחותיו. בין אם מדובר בתפקיד החדש או השינויים הכללים שעברו עליו, גם כדרדוויל, מאט מתנהג אל העד כפוץ ולא מוכן לקנות את החששות שלו. מצד שני, בסופו של דבר מאט מוסיף לדיאלוג השראה מחייו האמיתיים, ומהווה השראה לעד. מה ששם את שניהם על הכוונת של Tenfingers.

כפי שניתן להבין מציור העטיפה וכל ההקדמות לסדרה החדשה, דרדוויל חונך כעת גיבור על חדש, בליינדספוט, תושב צ'יינטאון עם כוחות על לא ברורים (נראה שהוא יודע להילחם ממש טוב ומסוגל להיעלם, תודות לטכנולוגיה כלשהי). כרגע אין הרבה להגיד על הסיידקיק, למעט הודאתו של מאט בפני פוגי כי הוא סומך על הבחור, ואיזשהו גילוי בסוף הסיפור שניתן יהיה לשפוט רק בפרק\ים הבא\ים.

"העולם מחורבן, עכשיו תתגבר על זה"
"העולם מחורבן, עכשיו תתגבר על זה"

את רון גארני אני אוהב מאוד מעבודות עבר, בייחוד עם ג'ייסון אהרון. בשנה שעברה הם התאחדו ל-Men of Wrath המעולה, אבל ניכר שב-Daredevil גארני לוקח את הסגנון שלו לשלב חדש. הבחירה האמנותית לצבוע הכל בשני גוונים (או שלושה), אפרורי-חום ואדום, היא החלטה מצוינת שעושה חסד לסיפור. גארני, חרף שמירה על סגנונו הייחודי, מצליח לעצים לתעל את פרנק מילר, ג'ון רומיטה ג'וניור ורבים וטובים אחרים שעבדו על דרדוויל.

קשה לדעת לאן דרדוויל ילך אחרי תקופה טובה עם מארק ווייד (וגם כריס סאמני ומרקוס מרטין המופלאים על הציורים), אך נראה שסולה וגארני מתחילים בצעד טוב ובטוח. [תומר סויקר]

ציון: 4
ratings-4

The Totally Awesome Hulk #1

כתיבה: גרג פאק \ ציור: פרנק צ'ו \ הוצאת מארוול

The Totally Awesome Hulk 01 cover

אחת הסדרות מהגל החדש של מארוול היא The Totally Awesome Hulk ומעריצי האלק המושבעים ישמחו לגלות שגרג פאק החליט לחזור אל הדמות הקלאסית עם הצייר פרנק צ'ו. פאק הוא בין כותבי האלק הידועים ביותר שעומד מאחורי אחד הסיפורים הכי פופולריים שלו, Planet Hulk, וההמשך הפחות מוצלח אבל עדיין נחמד, World War Hulk. אמנם מארוול לא נמצאת במצב הכי טוב בימים אלה עם דחיית הסיום של האירוע המרכזי שלהם, Secret Wars (שנכון עכשיו אמור להיגמר בינואר 2016) וכמובן העובדה שהאירוע פשוט בינוני, אבל משהו כמו שובו של פאק להאלק יכול לשמש כקרן אור בבלגאן, אז בואו נראה אם התוצאה מוצלחת.

החוברת הראשונה מציגה לקוראים את ההאלק החדש, אמאדאוס צ'ו, צעיר גאון בן 19 שיחד עם אחותו יוצא למשימה להילחם במגפת מפלצות שפרצה ברחבי העולם. פאק הלך על אישיות די רגילה וטיפוסית לצ'ו; הוא צעיר פזיז וחרמן שזורק בדיחות מימין ומשמאל, אבל פאק גורם לזה לעבוד. אם חסר לי משהו באישיות של צ'ו, לפחות בגילון הראשון, זה חוסר ההתייחסות לחוכמה שלו. צ'ו מדורג כאדם השמיני הכי חכם ביקום מארוול, אך למרות זאת בסיפור הוא מוצג אך ורק כצעיר פזיז ומצחיק, בלי להשתמש בפוטנציאל של המוח הגדול שלו, וזה קצת חבל. הייתי שמח לראות אותו פותר בעיות כמו טוני סטארק או ריד ריצ'ארדס.

הסיפור נפתח עם סצנת קרב שמתפתח על חוף הים בין האלק ובין מעין… מפלצת\צב\מוטאנט… משהו. וכך בחצי מהגיליון מוצגים בצורה מהירה וקלילה (אם כי קלישאתית מעט) צ'ו, אחותו, האישיות ודרכי הפעולה שלהם, ואז מהר מאוד אפשר לפנות לעלילה.

אלברט איינשטיין, ארנולד שוורצנגר וג'אגהד בגוף אחד.
אלברט איינשטיין, ארנולד שוורצנגר וג'אגהד בגוף אחד.

בחוברת הראשונה חסר הסבר מדוע צ'ו הוא ההאלק הנוכחי. אני לא יודע אם זה בחירה מכוונת של פאק לשמור זאת להמשך או שהוא סתם עצלן. יש סצנת פלאשבק קטנה שמראה משהו שקרה עם ברוס באנר לפני ארבעה חודשים ואולי משם יצמח בסופו של דבר הסיפור של צ'ו. משום שהפלאשבק היה חסר חשיבות לגמרי והציג משהו לא רלוונטי לסיפור הנוכחי, סביר להניח כי יש שם סיפור שיתפתח לאט במשך הסדרה, ואולי אף יוביל לתשובות. הייתי אפילו מנחש שבתוך שלושה עד חמישה גיליונות הפלאשבקים יחשפו איך אמדאוס הפך להאלק ומה קרה לברוס באנר, אז רק צריך להתאזר במעט סבלנות.

החיסרון העיקרי של החוברת זה דלות הבשר העלילתי. אני מבין שגרג כנראה לוקח את זמנו עם הסדרה וזה באמת בסדר, אבל חסרו לי סיבות אמיתית להתעניין בפרק הפתיחה ולרצות להמשיך לקרוא את הסדרה בעתיד רק על בסיס העלילה.

Frank Cho being Frank Cho
Frank Cho being Frank Cho

חוץ מהבעיה הקטנה הזו, החוברת עובדת ברובה, וזה במיוחד בגלל מרכיב עיקרי אחד: ההומור. פאק כותב את הסיפור האווירה מאוד קלילה שמזכירה קצת את ספיידר-מן, וזו גישה חדשה ומעניינת להאלק. כלומר, אני בטוח שבעבר היה הומור בסדרות של האלק, אבל כאן זה מרכיב מרכזי. למשך הסיפור כולו פזורות בדיחות פה ושם (ובדיחה אחת מעולה בעיקר – ראו תמונה – ורק בגלל זה אתם צריכים לקרוא את הגיליון) ומקור ההומור העיקרי הוא אמדאוס. אני לא אומר שזה הדבר הכי מצחיק שקראתי, ואני לא אומר שצ'ו הוא הדמות הכי טובה שראיתי מזה זמן רב, כי זה לא נכון. הסיפור לא הכי מקורי, ההומור לא יפיל אתכם מהרגליים והדמויות לא עמוקות במיוחד, אולם עדיין אין להכחיש את הקסם של החוברת. העיקר הוא שזה מצחיק ומעניין מספיק כדי לגרום לי להמשיך לקרוא עד הסוף בהנאה, ואולי אפילו את החוברת הבאה. לא מדובר בשום תגלית מיוחדת, אבל זו בהחלט קריאה נחמדה שמעבירה את הזמן בקלות. [בניה שגיב]

ציון: 3
ratings-3

Spidey #1

כתיבה: רובי תומפסון \ ציור: ניק ברדשואו \ הוצאת מארוול

Spidey 2015 01 cover

אחד הדברים המעט יותר מיוחדים שיצא מגל הסדרות החדשות של מארוול זה Spidey, סדרה חדשה על זוחל הקירות האהוב על כולם שמתמקדת בהרפתקאותיו של ספייידר-מן בנעוריו עם ניחוח קלאסי, אך מתרחשת בימינו עם אזכורים לטוויטר וכד'. אפשר לומר שזה סוג של ריבוט מודרני שמנסה להיות מאוד לא חדשני בכוונה. את הסדרה כותב רובי תומפסון, כותב חדש יחסית במארוול ולכן אין לדעת בדיוק למה לצפות אתו. לצדו הצייר ניק ברדשואו (Wolverine and the X-Men).

הסיפור נפתח בעמוד אחד המסכם את סיפור המקור של ספיידר-מן במהרה, ובכך םה בצד את האלמנטים שראינו אלף ואחד פעמים ומכירים בעל פה, ועובר להתמקד בעיקר. מהלך חכם מצד תומפסון.

אחרי הפתיחה המהירה והקולעת, אנחנו מצטרפים אל ספיידי ביום שניתן להגדירו כשגרתי למדי בסטנדרטים של פיטר פארקר. רואים אותו לוכד את הפושעת ווייט ראביט במהלך שוד בנק, מאחר לבית הספר, נתקל בדוקטור אוקטופוס באמצע אירוע חשוב; כל ההתרחשויות הממוצעות והרגילות ביומיום עבור איש העכביש.

עוד יום במשרד
עוד יום במשרד

באמצע הגיליון גם רואים את פיטר פוגש לראשונה את גוון סטייסי, שמחד מראה את כוונתו של תומפסון לספר מחדש חלק מחייו של פיטר, אבל כנראה ללא ספין חדש ונועז, אלא בצורה יותר שגרתית שמזכירה את הקומיקס הקלאסי.

תומפסון כותב את פיטר בדיוק כפי שאנחנו מכירים אותו (לפחות לפני עידן דן סלוט). אני מדבר על ספיידי קלאסי לגמרי, נלחם בבחורים הרעים עם הרוח הפזיזה והצעירה שלו וזורק בדיחות ללא הרף. זה יותר ממוכר בלבד: אם אתם מעריצים של ספיידי, זה מחזיר אתכם בחזרה בזמן. כפי שהקוראים האדוקים של מארוול יודעים, במשך שנים הם זורקים עלינו אירוע אחר אירוע אחר אירוע, כשכל אחד מהם מנסה להיות חדשני בצורה נועזת יותר מקודמו, ובכל פינה כותבים מנסים לכתוב משהו "אפל" יותר, "רציני" יותר ו"מציאותי" יותר. ובזמן שמכל כיוון מגיעים אירועים שמאיימים על שלום היקום, וסדרות על גבי סדרות בעלות אווירה סגרירית ואפלה ובוגרת – מרענן לראות מישהו שרוצה רק לחזור לקלאסיקות הכיפיות והפשוטות, שלא לקחו כל דבר ברצינות גמורה.

ניק ברדשואו הוא אולי הצייר הכי מתאים בתעשייה כיום לעשות משהו כזה (אני לא מגזים). הסגנון שלו תמיד משך את עיניי, במיוחד בעבודתו ב-Wolverine and the X-Men עם ג'ייסון אהרון. הוא יכול לקחת אפילו סיפורים כבדים ולהוסיף להם קורטוב של כיף וחיוביות. זה פשוט מהנה להסתכל על הציורים שלו; יש להם סגנון ייחודי עם הרבה תשומת לב לפרטים (משום מה כל הדמויות שלו נראות כמו מיניאטורות, אולי זה מה שהופך את הציורים לכל כך חמודים). אני לא מנסה לומר שהוא אחד מהציירים הטובים ביותר בתעשייה, אבל יש לו משהו שאי אפשר להעתיק, משהו מיוחד משלו, וטוב לראות שהוא עובד על סדרות שמחמיאות לסגנון שלו.

והכוכבת של הגיליון היא ללא ספק האווירה הקלילה שבה תומפסון בחר לכתוב. כל החוברת נכתבת בקלילות וכיפיות שמקרינים על הקורא, ומעבירים את הקריאה בנעימים. כפי שאמרתי על הדמות של פיטר, כך גם הסיפור: הכל מרגיש מוכר, ידוע וקלאסי, אבל באופן טוב, כמו מכר ישן שקפץ לבקר. הסדרה הזו מקורית בגלל היותה לא מקורית בכלל. וזה מרענן. כלומר, לא מרענן… כלומר… נו, אני חושב שהבנתם.

ביקור רופא
ביקור רופא

סיימתי את החוברת רק עם תהייה אחת קטנה לגבי עתיד הסדרה: הסיפור מציג דברים רבים בעולמו של ספיידר-מן כחדשים ומראה לנו שיש אפילו עוד דמויות מהקאסט המוכר של ספיידי בדרך. אני מעוניין לדעת לאילו מרחקים הם ייקחו את הסדרה, עד לאן זה ימשך? האם כל הסדרה תתמקד בלספר מחדש אירועים קלאסיים? אישית, הייתי שמח אם הסדרה תמשיך בכך לזמן מה ומתישהו תיקח כיוון קצת אחר. אשמח לראות אירועים קלאסיים של ספיידי מתרחשים בצורה קצת אחרת. אני יודע שהעיקר של הסדרה זו האווירה המוכרת, הישנה והקלאסית, וזה עובד מעולה, אבל בהחלט הייתי מעודד את תומפסון לקחת אפילו קצת סיכונים, ולהוביל את הסיפור של פיטר בכיוון אחר, אפילו אם מדובר רק בניואנסים קטנים.

בקיצור, אם גם אתם קצת בבאסה ממה שקורה במארוול לאחרונה (בזמן האחרון, מזה כמה שנים – מה ההבדל?) אני ממליץ בחום שתאספו את החוברת הראשונה של Spidey, ובתקווה זה ייתן גם לכם טעם נוסטלגי של סיפורים תמימים יותר. [בניה שגיב]

ציון: 4
ratings-4

Red Wolf #1

כתיבה: נייתן אדמונדסון \ ציור: דאליבור טאלאג'יץ' \ הוצאת מארוול

Red Wolf 2015 01 cover

כחלק מ-Secret Wars מארוול הוציאה את הסדרה 1872 שהתרחשה בעולם מקביל בימי המערבונים. אמנם לא קראתי אותה, אבל אלון ביקר את הגיליון הראשון בשעתו, בחיבה רבה.

הסדרה הרצה החדשה, Red Wold, מתחילה מהנקודה בה המיני-סדרה הסתיימה: השריף סטיב רוג'רס נרצח, רד וולף האינדיאני מחליף אותו, כי היחיד שמסוגל לכך, למרות ובגלל הגזענות ושנאת הילידים של תושבי המקום.

לא נראה שהתושבים מכבדים את רד וולף במיוחד, בלשון המעטה, בין אם כשהוא מנסה למנוע עימות אלים בעקבות ויכוח על רכוש, או מבקש לפתור פרשיית רצח כפול מסתורית. התושבים מאשימים אוטומטית את בני עמו של רד וולף, שממשיך בשלו.

"!I am the Sheriff now"
"!I am the Sheriff now"

אמו הזהירה אותו מוקדם יותר מאיום כלשהו בו חזתה, והוא אכן מתממש: אדם מסתורי בעל יכולות על טבעיות הוא שהורג את אנשי המקום, ומתחיל לטבוח בהם גם כשהם מגיעים לבית מגוריו של רד וולף ומאשימים דווקא אותו ברצח. בסופו של דבר, מבלי לספיילר, זו גם הדרך בה עולמו של רד וולף יצטלב עם יקום 616.

אני מתקשה לחשוב על קומיקס בכתיבתו של אדמונדסון שאהבתי, למעט המיני-סדרות בכיכוב המרגל ג'ייק אליס מבית אימאג'. פה הוא לא עושה עבודה יוצאת דופן ואצטרך להמתין לגיליונות הבאים כדי לשפוט סופית. רד וולף מתחבב במהרה כפרוטגוניסט, אך חוץ ממנו הדמויות מאוד משניות ושטחיות. הדבר הכי גדול שניתן להגיד עליהן הוא שמדובר, לפחות בחלק מהמקרים, בגרסאות המערב הפרוע לדמויות מארוול מוכרות: אלכס סאמרס כצעיר שנשלח ללוות את השריף בחקירתו, אדי ברוק ו-ויליאם בייקר מתעמתים על בעלותן של פרות.

נו, באמת, קנדים לא קיימים במציאות
נו, באמת, קנדים לא קיימים במציאות

לא הכרתי את טאלאג'יץ' עד כה. הציורים שלו מאוד לא אחידים ואני חושש שהם לא יחזיקו את הסדרה לאורך זמן. אני מבין את הרצון והכוונה של מארוול לתת במה לאמנים חדשים, אולם לעתים יכולת השיפוט שלהם לקויה, כמו במקרה הזה.

לא ברור אם הסדרה תהיה מערבון של ממש, בייחוד לאור המתרחש בגיליון הראשון, אבל זה יהיה שילוב נהדר בעולם גיבורי העל של מארוול. בהנחה שיחליפו את טאלאג'יץ' בצייר אחר במהרה. [תומר סויקר]

ציון: 3
ratings-3

מחשבה אחת על “ביקורות קומיקס: שד אדום, ענק ירוק, זאב אדום”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s