Nova #1
כתיבה: שון ראיין \ ציור: קורי סמית’ \ הוצאת מארוול
מה שיפה בגיליון הראשון של Nova זו העובדה שהוא לא מנסה להיות מקורי מדי, חדשני מדי או בומבסטי מדי. Nova שרקח שון ראיין הוא סיפור קלאסי ששמענו, ראינו וקראנו הרבה מאוד פעמים, ובכל זאת – זה עובד! נכון, קוראי קומיקס מלומדים יזהו מיד את הדמיון בין הכותר הזה, שמתאר אב ובנו שפועלים כגיבורי על (במקרה הזה תודות לקסדה חוצנית), שהם בעצם סוג של מגיני הגלקסיה, המנהלים חיים צנועים ביחד עם אם המשפחה האנושית וחסרת הכוחות – לבין Invincible של רוברט קירקמן.
נובה החדש (מחליפו של ריצ’ארד ריידר מאז 2013) הוא סאם אלכסנדר, נער מתבגר (אם כי הוא מצויר כילד בן 12) עם חיים אופייניים לבני גילו. הוא לא הילד הכי פופולרי בכיתה מצד אחד, אך מצד שני הוא לא החנון שמטביעים את ראשו בשירותים וגונבים ממנו את הלאנץ’ מאני בכל הפסקה. יש לו שלושה חברים, ממוצעים לחלוטין, אף אחד מהם לא ספורטאי גדול. יש לסאם ראש מבריק והוא אחד התלמידים המוצלחים בכיתה, ברמה שממש לא מקובלת היום, בטח לא עם משפטים כמו “החינוך הוא מתנה שאני פותח בכל יום מחדש”. אחר הצהריים ארבעת החברים מבלים בקולנוע ובין שיעור ספרות למתמטיקה סאם עוטה על ראשו את קסדת הנובה ויוצא להציל את העולם… או במקרה הזה, את אבא שלו וחתול קטן משריפה גדולה. משפחתו ממוצעת לחלוטין. אביו, שהיה אחד מחברי הנובה קורפס, עובד ככורה ומבלה את ימיו – כשהוא לא מציל את הגלקסיה – בחפירה עמוק באדמה.
ראיין לא מתעכב יותר מדי בלהסביר את העבר של הדמויות, אבל עושה זאת בצורה כזו שמי שלא קרא את ההרפתקאות הקודמות של סאם לא מרגיש את החסר או מבולבל, אבל כן יכול להבין וירצה לקרוא עוד. אין ספק כי החוברת הזו מיועדת לקהל הצעיר יותר, וככזו היא עושה עבודה נהדרת. במידה ויש לכם ילד או אחיין בגילאי 10-11 שכבר קורא קצת אנגלית, זו החוברת המושלמת בכדי להכניס אותו לעולם הקומיקס של מארוול.
ראיין, עם כל השגרתיות וחוסר המקוריות שיש בגיליון, מצליח לזרוע זרעים של עלילה גדולת ממדים שכנראה תגיע בחוברות הקרובות, ובנוסף זרעים של חשש וחשד לגורל הגיבורים. למשל, במהלך ניסיון לעזור לאנשים בזמן שריפה, הקסדה של האב מפסיקה לתפקד והוא חוזר להיות אדם רגיל לחלוטין (שסאם מציל ברגע האחרון). כמובן, שכשמישהו אומר “אין לך מה לדאוג”, ברור שזה הזמן להתחיל לדאוג באמת.
הקריאה קולחת, בניית הדמויות טובה (אם כי זו רק ההתחלה), אין כמעט פאנלים או עמודים שלא מקדמים את העלילה או מעניקים לנו מידע על הדמויות או העולם בו הן חיות. האומנות משרתת נאמנה את הסיפור יחד עם הצביעה הנכונה שמתאימה לאופי של הסיפור. בסופו של דבר, מקוריות…. אין. הנאה, לעומת זאת, יש גם יש. [אלון רוזנבלום]
ציון: 3.5
Klaus #1
כתיבה: גרנט מוריסון \ ציור: דן מורה \ הוצאת Boom!
אם בסוכן הוד מלכותה 007 עסקינן, הסרטים הקודמים בהובלת דניאל קרייג בחרו בגישת ה”שנה ראשונה”, מעין הצגתו מחדש של ג’יימס בונד לעולם המודרני, תוך כדי בניית העולם שלו כמשהו שמזוהה יותר כסביבתו של בונד בסרטים הקלאסיים.
הגישה הזו לא חדשנית ונעשתה לא מעט בשנים האחרונות בריבוטים ורימייקים לסדרות סרטים, טלוויזיה וסרטים ידועים. למה, אם כן, לא להציג את סיפור המקור, לכאורה, של דמות היסטורית\מיתולוגית כמו סנטה קלאוס?
זה בדיוק מה שגרנט מוריסון עושה במיני-סדרה החדשה מבית בום סטודיוז, בחוברת ראשונה שברובה כלל לא נראית כמו סיפור אופייני למוריסון. ההיבט הבולט ביותר הוא עד כמה הסיפור נהיר וברור, כתוב באופן מפורש. לולא הייתי יודע שמוריסון כתב אותו, לא הייתי חושד כלל כי הוא חתום על הסיפור.
הסיפור נפתח עם דמות האנטגוניסט שלא מכונה בשמו לאורך הסיפור (אבל ידוע מי הוא, בגלל שהוא מופיע על עטיפת הגיליון ו… מה שקורה לו בחוברת.) מעין לוחם\סוחר שמבקר בעיירה גרימסוויג, בה לא היה כפי הנראה מזה שנים רבות. העיירה השתנתה מאוד; למרות חגיגות ה-Yuletime[1], הגברים נעדרים ונכפה עליהם לעבוד בפרך במכרות של השליט הרודן, ילד מרושע ומלא דרישות, שלא מסתפק בצעצועים המושקעים שנבנו במיוחד עבורו במשך שנה. סנטה קלאוס היה מעניק לו רק שיירי פחם.
[1] הגרסה הגרמאנית (העם הקדום שצאצאיו יושבים כיום במרבית מערב אירופה, לרבות אנגליה, גרמניה וחצי האי סקנדינביה) למה שהפך בהמשך – בטח כבר ניחשתם – לחג המולד.
בנוסף לגברים, העיירה נשלטת ע”י אנשי משמר המלך המנוולים לא פחות ממנהיגם, מתעמרים בילדים מסכנים שנותר להם לשחק אך ורק באבנים – וגם זה הופך למקור להתנכרות מצדם. קלאוס נוכח באירוע כזה ומתערב, אך סופג מהלומות, נשדד מסחורתו והציוד שברשותו, ומסולק חבול ופצוע מגרימסוויג אל השלג המקפיא.
החיילים ממשיכים לחפש דרך להשתעשע בסוחר המסכן, עד מוות, רק כדי לפגוש בזאבת המחמד שלו, לילי. השניים מצליחים לשרוד באמצעות תושייה ויכולות הישרדות, ותוך כדי ריפוי עצמי באמצעות קסמים, מוצג הקטע הכי מוריסוני בחוברת, הצעד הראשון בדרך אל דמותו המוכרת של ניקולאס הקדוש.
עם אמנות מרהיבה של דן מורה, בעבודתו אני פוגש פה לראשונה, מוריסון מציג עולם פנטזיה קליל אך מרתק, עם צדדים מאוד ברורים של טוב ורע. נדיר לראות את סנטה קלאוס מחוץ לאזור הנוחות שלו[2] ונראה כי מוריסון עומד להוסיף נדבך מעניין למיתוס של הזקן החביב והמשעשע באדום.
[2] אני מצליח לחשוב רק על The Last Christmas של ג’רי דוגאן ובראיין פוסהן; אגב תזכורת לביקורת אחרת בטור הזה – דדפול. סנטה מאבד את מרבית האלפים ורעייתו לרוצח אכזרי בעידן פוסט-אפוקליפטי שנשלט ע”י זומבים, אך לא מצליח למות כבקשתו בגלל ילד אחד ויחיד שעדיין מאמין בו. [תומר סויקר]
ציון: 4
