בשבוע עמוס בסדרות חדשות (תודה רבה, מארוול…) ניסינו לבקר כמה שיותר כותרים. אז מה על הפרק? ג’יימס בונד של וורן אליס, דדפול לא מחדש הרבה, נובה – אב ובנו מצילים את הגלקסיה, ג’ף למייר מעמת את האקס-מן עם האיניומנס וסיפור המקור של סנטה קלאוס.
James Bond #1
כתיבה: וורן אליס \ ציור: ג’ייסון מאסטרס \ הוצאת Dynamite Entertainment
באופן לא מפתיע, הגיליון הראשון בסדרת הקומיקס החדשה של ג’יימס בונד הגיע לחנויות באותו שבוע בו עלה על האקרנים “ספקטר”, הסרט האחרון של המותג המפורסם בכיכובו של דניאל קרייג. הסדרה היא שיתוף פעולה ההוצאה לאור דיינמייט אינטרטיינמנט עם בית פלמינג, ממשיכי מורשתו של אביו של 007 איאן פלמינג, ומנסה לרכוב על הבאזז והפרסום הגדול לו זוכה הסרט. עובדה זו כבר מעלה סימני שאלה לגבי איכות הקומיקס, כי סדרה שזקוקה למסע פרסום של סרט קולנוע בכדי לקדם את עצמה (גם אם לא מצהירים על כך באופן רשמי), כנראה האנשים מאחוריה לא באמת מאמינים בתוצר.
ואכן, קשה מאוד לשפוט את החוברת הראשונה, כי היא מה שניתן להגדיר כ”לא מים, לא חלב”. יש כאן התחלה של עלילה – אבל לא מספיק בכדי להכניס את הקורא למתח; יש קטעי אקשן – אבל לא טובים או ייחודים, כנהוג בסדרת הסרטים, כדי שיישמרו לנו בזיכרון; יש עיסוק בפוליטיקה ובנחיצות של תכנית ה-00 בעולם טכנולוגי – אבל הדיון הזה נשאר על פני השטח וכושל בהצגת דעה אמיתית.
וורן אליס מצליח לשמר כמה מאפיינים שמלווים את הסדרה מאז ימי הקולנוע הראשונים שלה ב-1962, אך גם מתעלם ממאפיינים אחרים שלדעתי עשו את כל ההבדל ותרמו להנאה הגדולה. ואכן, זה הדבר הראשון שאליס (כך גם הסרטים האחרונים) מתעלם ממנו לחלוטין: התחושה הקאמפית, האקשן הכיפי, משפטי המחץ וההומור היבש, בדיחות הקרש וחוסר הפוליטיקלי קורקטנס שהם חלק מהותי מדמותו והמיתולוגיה של בונד. אליס מיישר קו עם הסרטים האחרונים (מיס מאניפני היא מאניפני של “סקייפול” ו”ספקטר”) והופך את בונד לרציני ויבשושי.
לעומת זאת, אליס מציג בפנינו את בונד האכזר וקר הלב, שיוצא למסע נקמה ולא יסיים אותו עם כדור אחד, אלא יעביר את קורבנו שורה של עינויים עד שיהרוג אותו. להוציא אויב בלתי ידוע, ייאלץ בונד להתמודד עם בירוקרטיה ופוליטיקה שמפשיטה אותו, תרתי משמע, מאקדחו. אולם, עוד לפני שהקורא מצליח להיכנס לעלילה או לאווירה, הגיליון מסתיים. אולי לא היה צריך להקדיש מחצית ממנו לסצנת פתיחה ולהותיר קצת יותר מקום לעלילה. לא צריך “לבזבז” 12 עמודים לסצנה אחת בלבד, גם אם יש בה דברים טובים (ויש).
בסך הכל, החוברת הראשונה היא בסדר, אבל בעיקר בגלל שהיא התחלה של משהו. פתיחה מאוד ראשונית שאפילו לא מאפשרת לקורא להחליט האם יישאר במתח עד הגיליון השני או פשוט ימשיך הלאה, וחבל. [אלון רוזנבלום]
ציון: 3
Deadpool #1
כתיבה: ג’רי דוגאן \ ציור: מייק הות’ורן \ הוצאת מארוול
דדפול הוא אחת הדמויות הכי פופולריות בעולם כיום. אני מוכרח להודות שאני לא שותף לפסטיבל. חיבבתי את ווייד ווילסון כדמות משנה מבדרת, מהמעט שקראתי בסדרה הרצה הראשונה שלו בסוף הניינטיז, של ג’ו קלי, מי שנחשב לאדם שעיצב את דמותו של שכיר החרב עם הפה הגדול.
ב-2008, אחרי ריצות של כותבים אחרים (היי, גייל סימון) וסדרה משותפת עם קייבל, מכולם התעלמתי, מארוול השיקה סדרת סולו חדשה של דדפול במהלך אירועי Secret Invasion. דניאל וויי עשה עבודה לא רעה עם ווייד, לפני שהפסקתי לקרוא את הסדרה בקשת הרביעית, בערך (עד אז סיקרתי אותה עבור אתר אמריקני, לצד כל כותרי האקס-מן). טעמתי גם מהספיישלים שליוו את הסדרה, לפני שהתחילו להציף את השוק ולהמאיס את דדפול (לפחות בעיניי) עם כמות בלתי נסבלת של סדרות רצות ומיני-סדרות. אח”כ הגיעה הסדרה הרצה החדשה ב-2013, של ג’רי דוגאן ובראיין פוסהן, ממנה דגמתי מעט מאוד אך לא הצלחתי להתמיד. אף על פי כן, נותרתי מעודכן, פחות או יותר.
בסוף הסדרה, עם תחילת אירועי Secret Wars, עולמו של דדפול נחרב והוא מת. כן, בטח.
לא משנה איך, דדפול חי. וכמו בעולם האמיתי, ווייד ווילסון הוא כוכב על. דדפול כה מוערץ, שהוא לא יכול להיות בכל מקום בבת-אחת ולכן הוא מקים גרסה חדשה של Heroes For Hire (זה לא חומק מזעמו של לוק קייג’, המייסד והבעלים המקורי של המותג) עם דמויות סוג ג’ שדי נשכחו מאז שנות ה-90, כמו סולו, פולקילר וסטינגריי; כולם נאלצים להתלבש כמו דדפול ולעשות את שלהם. לווייד יש אפילו ממלאי מקום עבור ברי מצווה.
במקביל, ווייד גם חבר באחת מקבוצות הנוקמים החדשות ותודות לתהילה והמרצ’נדייז שלו, הפך למממן החדש של הקבוצה בה הוא חבר, במקום טוני סטארק. לא שזה גורם לרוג לחבב אותו יותר.
דוגאן, הפעם ללא פוסהן, יוצר המשך מאוד ישיר לסדרה הקודמת בכתיבתו. יש פה פרצופים מוכרים לצד חדשים, כמו רעייתו של ווייד, שיקלה, מלכת עולם המתים; או סוכני שילד לשעבר שפעלו לצד דדפול בסדרה הישנה. יש גם התייחסות בולטת לאירועים מהעבר, וגילויים מהקרוסאוברים Original Sin ו-Axis הזכורים לשמצה.
וזו בדיוק נקודת החולשה של גיליון הבכורה. דוגאן סומך על שובם של קוראים ותיקים, ולמרות הצגתן של דמויות וסיטואציות חדשות, תוך כדי יצירת בסיס לסיפורים עתידיים, התחושה שלי כקורא “חדש” היא שהתפרצתי למסיבה שלא הוזמנתי אליה. דדפול ימכור, ויהי מה, בייחוד לקראת סרט הסולו הכה מצופה שלו שיגיע לבתי הקולנוע בעוד כשלושה חודשים. אפשר לזרוק את דמותו של ווייד לכל עבר, שתיתפס איפשהו גם מבלי לכוון, ועיני המעריצים ימשיכו לבהוק. הגיליון הזה הוא ההוכחה לכך. [תומר סויקר]
ציון: 2
Extraordinary X-Men #1
כתיבה: ג’ף למייר \ ציור: הומברטו ראמוס \ הוצאת מארוול
ג’ף למייר הוא אחד השמות הגדולים בתעשיית הקומיקס בימים אלה. בין יצירותיו הידועות נכללות סדרות כמו Essex County ו-Sweet Tooth, וסדרת אימאג’ הנוכחית שלו Descender. למרות שלמייר כתב לא מעט לחברות הגדולות, הוא שם שבנה את עצמו היטב בעולם היצירה העצמאית. עכשיו, בסיבוב האחרון של משחק רולטת הכותבים האחרונה של מארוול, למייר הוא הכותב הבא שייקח על עצמו את המושכות של האקס-מן. בואו נראה מה התוצאה.
הסדרה מתחילה כמו רוב סדרות האקס-מן, עם מונטאז’ גיוס של חברי הצוות שיככבו בה. לאחר שסקוט סאמרס בנה ברחבי העולם מוניטין רע למוטאנטים, סטורם מחליטה להקים וכנראה להוביל צוות אקס-מן חדש (מישהו עדיין סופר כמה יש?), ויחד עם אייסמן ומאג’יק היא יוצאת למשימת הגיוס. אם הקשיים שסקוט הביא להם לא דיים, בעיה נוספת מופיעה אחרי שערפל הטריג’ן, מקור כוחם של האיניומנס, הופך את המוטאנטים לסטריליים, וכך מקרב את ההכחדה של גן האיקס.
אתחיל בנקודות לחיוב ואומר שהאומנות של הומברטו ראמוס מצוינת. יש לאיורים שלו אווירה ממש כיפית ובו-זמנית הם בעלי קנה מידה גדול ומרשים, וזה תענוג לעיניים. למייר בהחלט נותן לראמוס את האפשרות להשוויץ ביכולות הציור שלו. יש בחוברת הרבה רגעים, שאולי תחת ציירים אחרים היו נראים בנאליים, אבל הומברטו מצליח להפוך אותם להרבה יותר מעניינים עם הסגנון הייחודי שלו. ייתכן שזה טעם נרכש; אני יכול להבין את מי שיופתע מההתלהבות שלי ולא יבין מאיפה היא מגיעה. יכול להיות שזה באמת רק הטעם האישי שלי, אבל בעיניי האומנות נהדרת.
אחת הבעיות הגדולות בגיליון היא החוסר בנגישות לקוראים חדשים. Extraordinary (נסתפק ב-Ex-X?) היא חלק מגל הסדרות הענק, ההשקה הכוללת מחדש שבאה בעקבות Secret Wars, ואמורה להוות נקודת התחלה טובה לקוראים חדשים, לפחות כך במארוול מתיימרים להציג זאת. אולם מאז תחילתו של האירוע עושה רושם שאפילו לקוראים המתמידים יהיה קשה לעקוב אחרי ההתרחשויות בעולם החדש. הסדרה הזו, ספציפית, תהיה נקודת התחלה נוראית לקוראים שאינם בעלי ידע בהיסטוריה המפותלת של האקס-מן, מאחר והיא משלבת הרבה מהמיתולוגיה שלהם, עם דמויות רבות מיקומים וקווי זמן שונים, וכך כל אדם הלוקה בידע בתחום יהיה מבולבל.
בנוגע לסיפור, אם הוא מצלצל לכם מוכר זה כנראה מפני שפעם קראתם קומיקס של אקס-מן. האקס-מן בסכנת היכחדות, כרגיל, המוניטין שלהם גרוע כתמיד ושוב צריך לגייס צוות חדש. משום שהסדרה יכולה לספק רק קוראים שמכירים היטב את האקס-מן, קשה לי להאמין שהם ממש ייהנו מעלילה כה מוכרת ומיושנת.
מה שכן, אני חייב לזקוף לטובתו של למייר שלמרות חוסר המקוריות ותחושת המיחזור, החוברת עדיין איכשהו מצליחה להיות מהנה ברמה מסוימת. אני לא יודע מה זה בדיוק, אבל אחרי כל הבעיות של הסיפור לא סבלתי במהלך הקריאה. כחוברת ראשונה לסדרה זה בכלל לא יוצא דופן, ובהחלט יש סדרות יותר מעניינות היום בשוק, אבל מסיבה כלשהי – אולי האומנות או האווירה הכיפית – זו עדיין לא הדרך הכי גרועה לבלות 15-20 דקות.
בחוברת הפתיחה למייר בונה יסודות למשהו מאוד לא מקורי ומבולגן, מפני שבסדרה מככבות דמויות מיקומים וקווי זמן שונים, וזה נראה במקצת כמו פאזל גדול של דמויות מעולם האקס-מן ללא מקום שבמארוול החליטו ללקט ביחד ולתת לכותב פופולרי. אני לא יודע אם צריך להאשים את למייר, את מארוול או את שניהם, אבל מישהו אחראי לבלגאן שנוצר כאן.
יחד עם זאת, כפי שאמרתי, יש דרכים גרועות יותר להתחיל סדרות. למרות הדברים הרעים שנאמרו על הגיליון הזה, אני חייב להודות שייתכן וזו בעיה שתימשך רק בפרק הראשון ולא מעבר לו. חשוב לזכור שזו רק ההתחלה, אין צורך לחרוץ את גורל הסדרה כולה כרגע. עדיין נהניתי מהסיפור ברמה מסוימת וייתכן שאפילו אקרא את החוברת הבאה, כי אני מרגיש פוטנציאל חבוי עמוק, ואני מעוניין לראות אם למייר יצליח לחשוף אותו בהמשך, ואני בהחלט מקווה שכן. קדימה, למייר, אני סומך עליך! [בניה שגיב]
ציון: 2.5
