בניה ותומר צופים בקנאה בחייהם החדשים של טוני סטארק וסטיבן סטריינג’.
Invincible Iron Man #1
כתיבה: בראיין מייקל בנדיס \ ציור: דייוויד מארקז \ הוצאת מארוול
מהצוות שהביא לנו את Ultimate Spider-Man בכיכובו של מיילס מוראלס, מגיעה אחת הסדרות החדשות מהליין החדש של מארוול. הפעם בנדיס (אחד הכותבים המובילים של מארוול), שכבר בילה את זמנו עם האקס-מן, הנוקמים וספיידר-מן, מפנה את תשומת ליבו אל טוני סטארק, איירון מן.
הגיליון נפתח עם טוני סטארק במקומו הטבעי במעבדה, עובד על שריון איירון מן חדש (לא יזיק לו להמציא דברים נוספים לעתים…) הפעם זהו אחד המשלב בין כל הדגמים הקודמים ויכול להחליף את ייעודו לפי הצורך. האם זה אומר שבעתיד כבר לא תהיה נחיצות בהמצאתם של שריונות חדשים? זה בסדר, סביר שבמארוול ימצאו תירוץ לעיצוב שריון עתידי, הרי זה גימיק מוצלח מדי מכדי לוותר עליו. לאחר מכן רואים את טוני יוצא לדייט עם מדענית שבהמשך בערב מספרת לו שהמציא (בטעות) תרופה לגן המוטאנטי. קורה…
מסתמן שבנדיס בוחר להתמקד בסדרה הזו יותר בחייו האישיים של טוני מאשר בהרפתקאות מלאות האקשן שלו כאיירון מן. הוא נותן נקודת התחלה טובה לקוראים חדשים. אנו פוגשים את טוני במה שנראה כצומת חיים חדשה; השריון החדש, החזרה לעולם הדייטים (למרות שטוני כנראה אף פעם לא עוזב אותו). וכך בנדיס מספק פלטפורמה נוחה לקוראים חדשים להצטרף, אבל בנוסף לכך מחבר את הסיפור מספיק לעולם המבוסס של מארוול כדי לספק גם את הקוראים הוותיקים.
סצנות האקשן, למרות שאינן גדולות במספרן או באורכן, מצוינות. במיוחד סצנת אקשן אחת שאהיה מופתע לגלות אם אינה הומאז’ ל”מטריקס”. דייוויד מארקז עבד בעבר עם בנדיס, ולמרות דעתי האישית על הריצה המשותפת שלהם על אולטימייט ספיידי, אין להכחיש שהם עובדים טוב ביחד.
למרות שהחוברת נוחה לקוראים חדשים ולמרות שהאומנות מעולה, הספר סובל מעט מתחושה של ד’זה וו. בנדיס הוא אחד מכותבי קומיקס גיבורי על הוותיקים, בעל קריירה ענקית מאחוריו (וכנראה לפניו) ומוניטין לא קטן (בין אם טוב או רע). הוא שם שיצוץ הרבה בשיחות על מדיום הקומיקס. אין כמעט רגע שהוא לא עובד על פרויקט כלשהו, ולרוב זה משהו גדול. אולי זו אחת הסיבות שלאחרונה היצירות שלו מרגישות ממוחזרות לטעמי.
מה יש בחוברת הראשונה? טוני מחליט לבנות שריון חדש וסוגר את עצמו במעבדה; מקרה לא נדיר עבורו. טוני יוצא לדייט; אלה הרי החיים שלו. תרופה לגן המוטאנטי; ג’וס ווידון התקשר ורוצה את קו העלילה שלו בחזרה. זה מרגיש במעט כמו תוצר של קווי עלילה ישנים שהוכנסו לבלנדר. אף על פי כן, אני לא רוצה לשפוט מהר מדי, זה הרי רק גיליון הבכורה וכאן בעיקר מציבים יסודות לסדרה רצה, וייתכן שזה מוביל למשהו חדש לחלוטין. בפאנל האחרון, למשל, נחשף משהו מפתיע ומבלבל שבהחלט מעיד שיש עוד הרבה דברים לחזות בהם.
לסיכום, יש כאן הרבה היבטים המעידים על תחילתה של סדרה מבטיחה, אולם כגיליון העומד בפני עצמו הסיפור לא מפיל מהרגליים. [בניה שגיב]
ציון: 3.5
Doctor Strange #1
כתיבה: ג’ייסון אהרון \ ציור: כריס בצ’אלו \ הוצאת מארוול
אחד המניעים המרכזיים של מארוול בהשקתה של סדרה חדשה הוא הקשר לעולם הסרטים העצום והמאוד רווחי של התאגיד. הווליום החדש של דוקטור סטריינג’ לא שונה, מעט מעל לשנה לפני יציאתו לאקרנים של הסרט בכיכובם של בנדיקט קמברבאץ’ ורייצ’ל מקאדמס. יחד עם זאת וחרף הנסיבות המסחריות, אין מניעה שהקומיקס לא יהיה מהנה ומספק בפני עצמו.
ג’ייסון אהרון הוא אחד השמות הבולטים בתעשייה ובמארוול בפרט מזה שנים. היצירות העצמאיות שלו (Scalped, Southern Bastards) כמעט תמיד יהיו מוצלחות. אמנם לא קראתי את הריצות שלו על מותג פנטזיה מובהק כמו ת’ור (אהרון ממשיך ככותב של הסדרה המתחדשת, עדיין בכיכובה של מיס ת’ור), אולם מכשף העל של יקום מארוול נראה כמו השלב הטבעי הבא.
בראיונות מוקדמים אהרון (ושותפו, הצייר כריס בצ’אלו) הבטיח טייק מעט שונה על הדוקטור. כך שאין כמו לפתוח עם עמוד שכולו קריינות של סטריינג’ על רקע פאנלים מהופעתו הראשונה ועד סיפורים מודרניים יותר, החל מהריצה המקורית של סטן לי וסטיב דיטקו וכלה בבראיין קיי ווהן ומרקוס מרטין. אהרון ובצ’אלו מתחילים משהו חדש תוך כדי מתן כבוד ויראה לאלה שהיו שם לפניהם ועיצבו את דמותו של סטיבן סטריינג’.
סטריינג’ מתחיל בהרפתקה, נאבק בזוללי נשמות ממימד מרוחק על נשמתו של ילד בן 9. סטריינג’ של אהרון הוא הרפתקן כשם שהוא מכשף. הוא לא בוחל בשימוש בנשקים קרים – חרב וגרזן – במידה והלחשים שלו לא מספיקים. הוא מפלבל בעיניו אל עבר עלמה נאה ומתנשק איתה מעל גופתו של תפלץ אותו הביס. גיבור הפנטזיה השרמנטי, רודף הנשים שמסתיר את נכותו ונהנה מעמדו כישות הבכירה בענייני מיסטיקה ביקום 616. לא כל גיבור צריך להתבוסס בסבל; הסבל יגיע בהמשך.
בעולמו המוזר (נאמן לשמו מלידה של הדוקטור…) מלכתחילה, צריך לשים לב בקפידה לאירועים חריגים, וסטריינג’ אכן רואה תבנית מטרידה. ייתכן שזה בכלל באשמתו, כפי שינזוף בו מונאקו, קוסם\ויג’ילנט מימי עידן הזהב וכיום בעליו של בר סודי אותו פוקדים מכשפים ובעלי אוב. מעשי כשפים לא מגיעים בחינם, מסתבר, ונראה שבקרוב סטריינג’ והעולם ילמדו זאת על בשרם.
בצ’אלו הוא טעם מאוד נרכש, וכך היה מאז ומתמיד. יש שלא מצליחים לסבול את הסגנון המאוד מעוות שלו, אבל אני נהנה ממנו לרוב. בין אם בימי Sandman/Death של גיימן בתחילת שנות התשעים, או האקס-מן בסוף העשור ובאמצע שנות האלפיים. וגם כאן הוא לא מצליח לאכזב. אפילו עם הצביעה העצמית והכאילו-חובבנית-מבחירה בשנים האחרונות.
הנקודה היחידה שהפריעה לי בגיליון הראשון היא היעדרותה של דמות מפתח שהוזכרה רק בשמה, אבל אני מניח שנראה אותה בגיליונות הבאים. בינתיים חיפו על כך דמויות משנה מוכרות וחדשות, שמילאו את החלל בהצלחה. זו בכל זאת ההצגה של סטריינג’, אך זה לא אומר שהוא צריך לנהל אותה בגפו. [תומר סויקר]
ציון: 4
